פסק-דין בתיק א 45617/03

בפני תביעה על סך 23,825 ש"ח, בגין חוב בתשלום עבור השכרת רכב (הסכם ליסינג).  התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, ומשניתנה הרשות להתגונן בהחלטתי מיום 31/3/04 עבר הדיון לפסים של "סדר דין מהיר".

התובעת הינה חברה העוסקת בהשכרת כלי רכב לתקופה ארוכה בליסנג תפעולי. לטענתה, הנתבעת 1 התקשרה עם התובעת בהסכם להשכרת רכב וכי הנתבעים 2 ו3 ערבו לטובת התובעת לסילוק חובות הנתבעת 1.

הנתבע 2 בבקשת הרשות להתגונן טוען כי טרם חתימתו על כתב הערבות ניסה להעלות הסתייגויות לגבי נוסחו של כתב הערבות ונענה ע"י נציג התובעת שאין לו ממה לחשוש מהחתימה וכי ערבותו תהא נקייה מסיכון, ובכל מקרה שהנתבעת 1 תפגר בדמי השכירות הרכב יילקח באופן מיידי ע"י התובעת.

בנוסף טען כי ערבותו עומדת לכל היותר על סך של 5,071 ש"ח, וכן התובעת התרשלה בקיום התחייבותה כלפי הנתבע 2 ונהגה בחוסר תום לב שכן למרות שידעה שהנתבעת 1 מפגרת בתשלום השכירות לא הודיעה לנתבע 2 על כך ולא החזירה לידיה את הרכב באופן מיידי.

נתבעים 1 ו-3 טוענים כי ביום החתימה על ההסכם הופקד סך של 14,252 ש"ח ע"י הנתבעת 1 לשם הבטחת 4 התשלומים האחרונים של השכירות, ולהבטחת ביצוע ההתחייבות של הנתבעת 1 בהתאם לסעיף 4(ד)1 להסכם. ב- 8/2 עת שהתובעת לקחה את הרכב הפרה את החוזה ולכן אין לה להלין אלא על עצמה. בפעם השנייה שהרכב נלקח זה לווה בחוסר תום לב של התובעת שכן זה נעשה בניגוד להסכם החדש שסוכם בין הצדדים לאחר החזרת הרכב. ולכן במקרה של הפרת הסכם הנתבעים 1 ו-3 לא מחוייבים לשלם את סכום הפיקדון.

פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד לרבות התיאור המובא לעיל כהוראת תקנה 214 טז (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

דיון:

התובעת בסיכומיה טענה כי מכיוון שבעל הנתבעת 1 אמר כי מצבה הכלכלי בינוני הוסכם כי יפקיד סך של  14,252 ש"ח כפיקדון וזאת להבטחת תשלום 4 חודשי ההשכרה האחרונים, וכי השתתפות עצמית לכל נזק תהיה סך של 500$. ב06/02 נתפס לראשונה הרכב המושכר ע"י התובעת וזאת כיוון שהנתבעת 1 לא עמדה בתשלומי השכירות, הרכב הוחזר תוך הבטחה כי הנתבעת תשלם את החוב ומשלא עמדה בהתחייבותה נתפס בשנית הרכב ואז הנני מאמין לטענת הנתבעת 1 לפיה נזקים לרכב חוב בסך של 1,500$ בגין השתתפות עצמית.

בנוסף טוענת התובעת כי בעלי הנתבעת 1 רימה והטעה אותה מלכתחילה בזאת שמצבה הכלכלי של הנתבעת 1 היה ירוד וכך גם מצבו שכן חשבונו היה מוגבל וכדי לשכנע את התובעת בקיום החוזה נתן צ'קים אישיים מתוך ידיעה שלא יכובדו.

חובות הנתבעת 1 כפי שהוכחו בפני בגין השכירות וההשתתפות העצמית והדלק עומדים על סך של 20,608ש"ח.

לגבי הפיקדון במקרה של הפרת הסכם השכירות זכאית התובעת לחלטו שכן נועד להבטחת תשלום השכירות עבור 4 החודשים האחרונים לפי ההסכם.

טענת הנתבע 2 לפיה ערבותו אינה עולה על סך של 5,071 ש"ח אינה מקובלת עלי. ערב זה חתם על ערבות כללית ללא סייגים וטענותיו בעל פה כנגד מסמך בכתב לא יכולות לעמוד. המדובר בערבות לביצוע חיובים ולא להלוואה ואין נתבע זה במעמד "ערב מוגן".

לגבי הנזקים שנגרמו לרכב ע"י הנתבעת 1 לא נסתרה חוות דעת השמאי ולכן יש לקבלה.

לגבי טענת אובדן פרטים יקרים של בעל הנתבעת 1 שהיו ברכב לא צורף כל דו"ח כלשהו על האובדן ובפרט חוות דעת שמאי לאומדן הפריטים האבודים ובנוסף בעל הנתבעת 1 בקשר לשטיח היקר שנטען שאבד לא התקבלה או הומצאה כל תביעה מבעליו כנגד בעלי הנתבעת 1 ואין כל בסיס להשתמש בטענות אלו לצורך קיזוז.

הנתבעים 1 ו-3 בסיכומיהם מודים בגובה החוב אך בנוסף טוענים כי התובעת היא זו שהפרה את החוזה עימם בכך שלקחה באופן חד צדדי את הרכב. ולאחר שסיכמו על הסדר תשלומים חדש נלקח שוב הרכב ללא הודעה מוקדמת ובחוסר תום לב.

אין אני מקבל טענות אלו. התובעת פעלה עפ"י ההסכם ותוך שמירה על קניינה שלה אשר היה בידי הנתבעת וזו זלזלה בהתחייבותיה עפ"י ההסכם שעה שהפסיקה לשלם את תשלומיה. הנתבעת אינה יכולה להפסק את ביצוע התשלומים ובתמימות לטעון שאלו ישולמו ע"י הפיקדון בגין החודשים האחרונים. מטרת הפיקדון היא הבטחת החודשים האחרונים ולא התשלום בשוטף בגין השכירות.

טענות הנתבע לפיהן התובעת שידלה אותו לחתום על הערבות תוך שהבטיחה כי תהיה נקייה מסיכון, ולאחר שנעשה הסדר תשלומים חדש לאחר תפיסת הרכב בפעם הראשונה אין הוא מחוייב לו, אינן מקובלות עלי.

לאחר ששמעתי את הצדדים, חקירותיהם הנגדיות, עיינתי בתצהירם וקראתי את סיכומיהם הנני בדעה כי הדין עם התובעת, אין בסיס לטענות השידול הנטעות ואין בסיס לטענות ההפטר הנטען שכן כל מה שנעשה היה ניסיון להקטנות חוב, דבר שלא צלח כידוע.

לכן לאור האמור לעיל הנני מקבל את התביעה.