פסק-דין בתיק א 45593/96

1.         התובעים (להלן - לנדרר) הם בעלים של זכויות באולם וחצר המצויים ברחוב הבנאי 28, א.ת. חולון (חלק מחלקה 77 בגוש 6016; להלן - המושכר או הנכס). הנתבעים (להלן - צאלח) ניהלו עסק לתעשיה קלה במבנה סמוך למושכר (ברחוב המשביר 16). בין שני המבנים קיימת חצר פנימית השייכת ללנדרר.

2.         ביום 13.6.96 הגיש לנדרר תביעה על סך 37,904 ש"ח נגד צאלח, שהגיש כתב הגנה ותביעה שכנגד ע"ס 20,000 ש"ח. ביום 11.3.98, לאחר קבלת רשות, הגיש לנדרר כתב תביעה מתוקן בסך 205,740 ש"ח, אשר החליף את כתב התביעה המקורי, וצאלח הגיש כתב הגנה מתוקן.

3.         התיק נדון בפני כב' השופט דן גבאי, אשר שמע את העדים ונתן את פסק דינו ביום 15.3.00. כב' השופט גבאי דחה את תביעת לנדרר לגופה ודחה גם את התביעה שכנגד, שנזנחה על ידי צאלח.

4.         לנדרר ערער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי (ע"א 1893/00). בית המשפט המחוזי ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום והורה על החזרת הדיון "לערכאה הדיונית כדי שתעמוד על היקף הנזק ותקבע מהו הנזק" (עמ' 10 לפסק הדין מיום 10.6.03; להלן - פסק הדין בערעור).

5.         ב"כ הצדדים הסכימו, שהצדדים יגישו סיכומים בכתב לעניין הנזק ובהסתמך על הראיות שכבר הוגשו לתיק ונשמעו בפני כב' השופט גבאי.

פסק הדין בע"א (מחוזי- תל אביב) 1893/00

6.         הבסיס לפסק דין זה, למעט בשאלת הנזק, הוא פסק הדין שניתן בערעור. משבוטל פסק הדין הקודם של בית משפט זה, לא ניתן עוד להסתמך על הקביעות העובדתיות או המשפטיות המצויות בו, כפי שמנסה לעשות ב"כ צאלח בסיכומיו, הן ב"פתח הדבר" והן בגוף הסיכומים. ערכאת הערעור ביטלה את פסק הדין הקודם כולו, הן לעניין האחריות והן לעניין הנזק, ואת טענות צאלח בעניין זה יש לטעון במסגרת בקשת הרשות לערער, אשר הוגשה לבית המשפט העליון (רע"א 7897/03).

7.         בפסק הדין בערעור נקבע, בין היתר, כדלהלן (ההדגשות הוספו):

            "בשנת 1993, הרחיבו המשיבים בעצמם או מי מהם או על ידי מי מטעמם את המבנה שלהם, ללא היתר כדין. הבניה הנוספת הנ"ל היוותה הרחבה לאולם שהיה קיים באותה עת עד גבול החצר הגובלת בחצר המערערים. על שטח האולם המורחב, באופן בלתי חוקי הונח גג אסבסט אשר השתרע עד מעבר שולי נכס המשיבים. התוצאה מכך היתה, שכמות המים שהתנקזה אל חצר המערערים מגג המשיבים היתה כפולה ומכופלת וזו גם הגיעה לאולם התעשייה של המשיבים. במיוחד הדברים אמורים כאשר קרס גג המרזב בגג המשיבים. אז פרץ הסכסוך בין הצדדים במלוא עוזו. שכן, היתה הצפה ניכרת באולם שהביאה לנזקים ברכוש ולשיבוש מהלך העבודה והצפות אלה היו אירוע חוזר ונשנה" (עמ' 2 לפסק הדין בערעור, שורות 4-11).

            "בהקשר זה נציין כי ההצהרה האמורה (בעמ' 17 לפרוטוקול מיום 6.7.99 - ר.כ.) היא בגדר הודאה, כי הסיבה להצפות שהיו אצל המערערים מקורם בגג, בקריסת המרזב, והכל באשמתם של המשיבים". (עמ' 7 לפסק הדין בערעור, שורות 5-7).

" המערערים הוכיחו גם הוכיחו את טענתם כי ההצפות בנכס נגרמו כתוצאה מכישלונותיו של המשיב בבניית הגג ובאי התקנת המרזבים באופן תקין.

לאור מסקנה זו יש לקבל את הערעור ולקבוע את אחריותם של המשיבים להצפות שנגרמו אצל המערערים" (עמ' 10 לפסק הדין בערעור, שורות 2-5).

            "בית משפט השלום בפסק דינו דחה את טענות הנזק של המערערים, בין היתר, בהסתמך על דחיית אחריות המשיבים לעניין זה. כמו כן, לא הסיק בית המשפט את שהיה עליו להסיק מהתשתית הראייתית שהונחה בפניו לעניין הנזק ובין היתר, תקופת הזמן שהנכס עמד בשיממונו". (עמ' 10 לפסק הדין בערעור, שורות 7-10).

8.         בית המשפט המחוזי קבע את אחריותו של צאלח להצפות שנגרמו אצל לנדרר ( שם, עמ' 10) כן נקבע בפסק הדין בערעור, שההצפה היתה ניכרת והביאה לנזקים ברכוש ולשיבוש מהלך העבודה והצפות אלה היו אירוע חוזר ונשנה. ( שם, עמ' 2). ערכאת הערעור קבעה עוד, כי נגרם נזק ללנדרר וכי קיים  קשר סיבתי בין התנהגות צאלח לבין הנזקים שנגרמו  ללנדרר ( שם, עמ' 10).

בנסיבות אלה, אין זה ברור כיצד טוען ב"כ צאלח, שלנדרר לא הוכיח כי ההצפות היו כתוצאה ממעשה או מחדל של צאלח (סעיפים 37-42 לסיכומיו).  

            לאור פסק הדין בערעור, לא נותר אלא לדון בשאלת הנזק שנגרם ללנדרר והיקפו.

דיון

9.         לנדרר טען בכתב התביעה המתוקן, כי לא הצליח להשכיר את הנכס בשל ההצפות והנכס עמד ללא שימוש וללא שוכר החל מדצמבר 1994 ועד ינואר 1977 (סעיף 21 לכתב התביעה המתוקן). בינואר 1997 נמצא שוכר אשר עסקו אלומיניום, שנאות לשכור את הנכס במחיר מופחת. במהלך 25 החודשים בהם עמד הנכס ללא שוכר, נאלצו התובעים לשלם מיסי עירייה על אף העובדה שהנכס עמד בשיממונו (סעיפים 23-24 לכתב התביעה המתוקן). אשר על כן, טוען לנדרר לפיצוי בגין הנזקים הבאים:

א.         בגין החודשים שהנכס עמד ללא שוכר, 25 חודשים X 6,000 ש"ח לחודש, שהם 150,000 ש"ח.

ב.         בגין הפסד דמי שכירות לאחר השכרת הנכס במחיר מופחת, 24 חודשים X 1,000 ש"ח לחודש, שהם 24,000 ש"ח.

ג.          בגין תשלום מיסי עירייה בתקופה שבה עמד הנכס פנוי משוכר, סך של 21,740 ש"ח.