פסק-דין בתיק א 45560/07

רקע

בפני תביעה כספית לתשלום סך של 8,074 ש"ח.

התובעת הינה חברה שהתאגדה כדין בישראל ועיסוקה בביטוח (להלן: "התובעת" או  "הנתבעת שכנגד")

ביום 21/10/06 היה מעורב רכב שמספרו 29-850-78 בתאונה, מאחר וגב' ילנה (להלן: "הנתבעת"  או "התובעת שכנגד") הצהירה כי היא זו שנהגה ברכב בזמן התאונה,  אישרה לה התובעת לתקן את הרכב במוסך הסדר ולשלם רק השתתפות עצמית.

לאחר זמן מה הגיעה אל התובעת דרישת תשלום לצד ג'  בגין הנזק שנגרם לו עקב התאונה המדוברת.

בהודעה שנמסרה צוין כי לא הנתבעת היא זו שנהגה ברכב בזמן התאונה אלא אדם אחר  שמבדיקה העלה כי הינו בנה של הנתבעת אשר  הינו יליד 1982.

הפוליסה מיועדת רק לנהגים מגיל 40 ומעלה ומשכך לא התברר  בדיעבד כי לא היה  קיים כיסוי.

משגילתה התובעת כי לא היה קיים כיסוי ביטוחי סירבה לשלם לצד ג' בעבור נזקיו אולם שילמה למוסך ההסדר.

לאחר פניות מרובות אל הנתבעת בדרישה לתשלום בעבור התיקון במוסך ההסדר ומשפניות אלו נענו בסירוב לא נותר לתובעת  ברירה אלא להגיש תביעתה זו.

הנתבעת, הכחישה טענות התובעת מכל וכל. לשיטתה הביטוח אשר רכשה מיועד לכל נהג מעל גיל 24 ומשכך היה כיסוי ביטוחי בעת התאונה.

בתביעתה שכנגד טוענת הנתבעת כי התובעת גבתה פרמיה גבוהה וצמצמה את הכיסוי הביטוחי לכל נהג מעל גיל 40, דבר אשר הטעה התובעת שכנגד.

ביום 24/12/06 נגנבה מכוניתה של התובעת שכנגד ולטענתה, הופחתו סכומים גבוהים  מערך הרכב וזאת שלא כדין ובניגוד לחוות דעת השמאי של  הנתבעת שכנגד.

הנתבעת שכנגד הכחישה את טענותיה של התובעת שכנגד וטענה כי בכך שמסרה כי היא זו אשר נהגה ברכב בזמן התאונה דברים אשר הסתברו כחוסר אמת  הם אלו אשר הכשילו את הנתבעת שכנגד בהנחיות שניתנו לתובעת שכנגד, וכן בתצהיר שמסר בנה של התובעת שכנגד  מצהיר כי ידע כי נהג ברכב ללא ביטוח מתאים.

בתאריך ה - 29/10/07 התקיים בפני דיון מקדמי, בו, נתבקשה התובעת להמציא לביהמ"ש על גבי תקליטור את השיחות הרלוונטיות בין התובעת לנתבעת.

לאחר ששמעתי את הקלטת השיחות, הוצע לצדדים ביום 13/01/08, כי יתנו לבית המשפט לפסוק בסכסוך דנן על דרך הפשרה.

דיון

הצדדים בחרו, בנסיבות  העניין,  לקבל את הצעת בית המשפט ולהפקיד את ענייניהם בידי בית המשפט, על מנת שזה יפסוק בהם, על פי הקבוע בסעיף 79 א' (א) לחוק בתי המשפט, לאחר טיעון קצר מכל צד.

יפה עשו הצדדים שהסכימו לסיים המחלוקת בדרך זו.

בכך שהצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין בדרך זו, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו מקפלת בתוכה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר" ואת נכונותו של כל צד להטות אוזן קשבת לטענות חברו.

המשפט מכיר בחשיבות ערך האמת, אך גם ביחסיותו של ערך זה. המשפט מתרחק מערכים מוחלטים ומחפש פשרה - המשקפת את מלוא המורכבות של הקיום האנושי - בין ערכים מתנגשים. דווקא החיפוש אחר ערכים - ובהם החיפוש אחר האמת - מביא את המשפט לצורך הדורש לאזן בין ערכים מתנגשים ( ראה אהרון ברק - על משפט שיפוט ואמת, משפטים כ"ז, (תשנ"ו) 11).

גם חז"ל, לפני אלפי שנים התלבטו מהי הדרך הנכונה ליישב סכסוכים שהגיעו אל בית הדין. וכך נאמר בגמרא ( מסכת סנהדרין, דף ב' עמ' ב'):