פסק-דין בתיק א 454992/04

התובעת הייתה מבוטחת אצל הנתבעת במספר פוליסות ביטוח לרבות הפוליסה נשוא הדיון, שמספרה 9 - 247712, נספח ד' לתצהיר התובעת, נספח ב' לכתב התביעה; הנתבעת אינה חולקת על העובדות הנ"ל ועל קיומה של הפוליסה הנ"ל והתחייבויותיה לפי אותה פוליסה (להלן: "הפוליסה"; ראה סעיף 1 לסיכומי טענות הנתבעת; ראה לעניין קביעת הפוליסה הנוגעת בדבר גם התייחסות התובעת בסעיפים 15 עד 17 לסיכומי טענותיה).

התובעת לקתה בשני התקפי לב, האחד בחודש דצמבר 1998 והשני בשנת 2000 ואין חולק גם על עובדות אלה, כאשר לעניינה של התביעה השאלה הרלבנטית היא שאלת חבות  הנתבעת לפיצוי התובעת על פי הפוליסה בהקשר לאירוע הראשון מבין השניים.

מספר טענות הועלו על ידי הצדדים באשר לתביעה, לרבות טענת התיישנות שנטענה על ידי הנתבעת אולם איני רואה צורך לדון בכולן בהתחשב בגישתי כפי שלהלן.

אין חולק על כך שאירוע הביטוח הרלבנטי לתביעה הוא מקרה "תאונה" הגורמת לתובעת נכות.

לפי המקובל על הצדדים, את הגדרתה של ה"תאונה" על פי הפוליסה יש למצוא במסמך הקרוי "נספח 121", שצורף לכאורה כחלק מהפוליסה לתצהירה של התובעת [ סעיפים 16 ו 17 לסיכומי טענות התובעת, סעיף 20 לסיכומי טענות הנתבעת ]; לא מצאתי בנספח האמור, כפי שצורף לתצהיר התובעת, את ההגדרה הנדונה אולם הצדדים אינם חולקים עליה, על היותה חלק מנספח 121 ועל ניסוחה כפי שלהלן:

" כל תאונה שאונתה באופן ישיר ובלתי תלוי ברצון המבוטח, אשר השפיעה באופן פתאומי השפעה מכנית חיצונית על גופו של המבוטח וגרמה באופן בלתי אמצעי לנכותו התמידית  המלאה או החלקית". (להלן: "הסעיף המגדיר"; ההדגשה בקו התחתון היא שלי - צ.כ.)

סיבת התקף הלב, כפי שטוענת לה התובעת, היא בידיעה שהתבררה לה על אפשרות פיטוריה ממקום עבודתה בסמוך להתקף הלב ולפני אירועו (סעיף 3 לתצהיר התובעת וראה גם מסקנתו של המומחה הרפואי מטעם הנתבעת ד"ר מיכאל גליקסון; סעיף 2 לסיכומי טענות התובעת).

לטענת הנתבעת, גם אם תתקבלנה כל טענותיה העובדתיות של התובעת, לרבות המסקנות הרפואיות של המומחה מטעמה (וכן מומחה שנתן חוות דעת במסגרת הדיונים בבית הדין האזורי לעבודה בהליך שניהלה התובעת נגד המוסד לביטוח לאומי), אין המקרה עולה כדי "תאונה" כפי הגדרתה בסעיף המגדיר.

דומה שגם ב"כ התובעת מכיר בחולשתו הבסיסית והגלויה של הטיעון לפיו האירוע הנטען נכנס למסגרת הגדרתה של ה"תאונה" לפי הפוליסה ואת תרופתו הוא מנסה למצוא בפרשנות שניתנה לפוליסה דומה במקרה בו קבל בית המשפט העליון את תביעתו של המבוטח [  ע"א 779/89 יעקב שלו נ. סלע חברה לביטוח בע"מ, פד"י מח1 עמ' 221 ]; אולם, המקרה שם לא דמה כלל למקרה הנדון כאן הואיל והשאלה הפרשנית שנדונה שם הייתה האם ויכוח חריף שפרץ בין המבוטח לבין אדם אחר, ושהיה הגורם לאוטם שריר הלב אצל המבוטח, הוא בגדר של  " אמצעי אלימות חיצוניים וגלויים לעין", שגרמו לאותו אירוע; בית המשפט שם, תוך נקיטת פרשנות מרחיבה לטובת המבוטח, קבע שביטוי זה, יכול לסבול גם משמעות של "אלימות מילולית" ובנסיבות אותו מקרה מצא שהתקיימו באותו ויכוח סממנים של אלימות מילולית ובכך נפל המקרה לגדר של אירוע הביטוח.

השאלה הפרשנית כאן אינה נוגעת למושג "אלימות" או "אלימות מילולית"; השאלה כאן היא האם ניתן לראות בחששה של התובעת מפיטורין, על פי הודעה שנמסרה או נודעה לה על האפשרות לפיה היא, יחד אם חלק נכבד מעובדי החברה בה הועסקה, תפוטר, גורמת ל" השפעה מכנית חיצונית על גוף המבוטח".

לטעמי, כל פרשנות אשר תשיב לשאלה הנ"ל בחיוב  היא פרשנות מאולצת ביותר ונוגדת לחלוטין את לשון הסעיף המגדיר ואת כוונתו.

גם גישה מרחיבה, הנוקטת פרשנות לטובת המבוטח, אינה יכולה להתעלם מהכתוב  בפוליסה ולשכתב אותה באופן שיתאים לנסיבותיו האישיות של המבוטח הספציפי כפי שאירעו לו במקרה מסוים כזה או אחר, עד כדי התעלמות מוחלטת מהגדרת אירוע הביטוח [ ע"א 5775/02 נווה גן (א.כ.) פיתוח והשקעות בע"מ ואח' נ. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח', פד"י נח2 עמ' 307; ראה שם התייחסות בית המשפט לפרשנות הביטוי "נזקים פיזים" בפוליסת ביטוח וכן לכללי הפרשנות הראויים לפוליסת ביטוח באופן כללי; להלן: "פס"ד נווה גן" ].

יש הרואים תשובה לשאלות ממין אלו שבאו לפני במקרה זה בגישה לפי יש לפרש את פוליסת הביטוח "לפי הציפיות הסבירות של המבוטח" [רע"א 3128/94, אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ. סהר חברה לביטוח בע"מ, פד"י נ3 עמ' 281 (להלן: "פס"ד בית הכנסת")].

דומני שגם שימוש  בדוקטרינה זו אין בו כדי לסייע לתובעת.

כב' השופט בך, שכתב את חוות הדעת העיקרית ב"פס"ד בית הכנסת" סובר שאין לעשות בה שימוש אלא "...במקרים שבהם אין הפוליסה מכילה פתרון חד משמעי למצב שהתהווה, או למקרים שבהם מוביל הכתוב לתוצאה אבסורדית אשר  הדעת אינה  סובלתה..." (עמ' 299 מול האות ב').

ככלל רואה  כב' השופט בך בדוקטרינה זו כלל של פרשנות, שאינו בא ליצור זכות למבוטח יש מאין ואינו בא לכתוב מחדש את הפוליסה.

כב' השופט חשין,  שהתייחס גם הוא לאותה דוקטרינה ראה לנכון שלא לקבוע את גבולות השימוש בה ואפילו לא אם יש מקום לאמץ אותה בכלל; מכל מקום, גם אם יראה מקום לאמץ את הדוקטרינה הנ"ל, הרי שנטייתו היא לאמץ אותה ב"אופן מתון" (להבנתי, ככלל פרשנות גרידא, בקרוב לעמדת כב' השופט בך; שם, עמ' 306, מול אותיות א' עד ד').

השופט השלישי, כב' השופט קדמי, הצטרף לדעת קודמיו, בפסק דין קצר, כשבפתח דבריו הוא מציין כי הוא מצטרף לדעת כב' השופט בך, בביסוס פסק הדין על הדוקטרינה הנ"ל, דברים שהיו, בכל הכבוד, מוטעים.

מכאן, שאם חלה  הדוקטרינה הנ"ל בכלל, הרי שבמצב הדין היום, אין היא אלא כלל פרשנות, שיש לעשות בו שימוש במתינות; בנסיבות אלו, כאשר גבולות הסיכון הם ברורים, לפחות במובן זה שאין בהם הגדרת סיכון היכולה לכלול גם מקרה כגון האירוע, לא ניתן לעשות בה שימוש של ממש [ ראה פסק  הדין בעניין "נווה גן" הנ"ל] .