פסק-דין בתיק א 45460/04

פסק דין זה ניתן בהמשך לסיכומים שהוגשו בכתב לאחר דיון שהתנהל במעמד הצדדים, בעקבות החלטה ליתן רשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר בסך 39,000 ש"ח, שהגישה התובעת בשל חוב שנוצר לכאורה עקב אי החזרת ציוד שהשאילה לנתבעים.

בתצהירים שהוגשו בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן, ואשר משמשים ככתב הגנה בתיק, הוצהר בין היתר כדלקמן:

1. התובעת השאילה ל"מוסך השלושה" ציוד בשווי של 32,000 ש"ח ללא תמורה, וזאת במשך תקופת שימוש המוסך בצבעים המסופקים על-ידי התובעת, ללא כל התחייבות של הנתבע 1 בשמו או בשם המוסך לבלעדיות בשימוש בצבעים.
2. הנתבע 1 הודיע לתובעת על מעבר לשימוש בצבעים של ספק אחר, ובעקבות זאת שלחה התובעת את מר זאבי, אשר פירק את הציוד וקיבל אותו לידיו, יחד עם יתרת מלאי הצבעים של התובעת אשר נשאר במוסך.
3. הנתבע 1 דאג לסלק את החוב הנותר בגין רכישת הצבעים במהלך שנת 1998 באמצעות 12 שיקים על סך 1,000 ש"ח כל אחד, במסגרת הליך אחר שבו התובעת לא העלתה כל טענה לגבי הציוד המושאל.
4. הנתבע 2 עזב את השותפות במוסך וחדל לשמש כבעליו.

הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית בהם חזרו על גרסתם דלעיל, הכחישו שהם חתומים על הסכם משנת 1998 שהוצג על-ידי ב"כ התובעת, וצירפו חשבוניות ומסמכים אחרים לביסוס טענותיהם. כמו-כן הוגש תצהיר נוסף של מר עזיז עזאם, אשר הצהיר כי הועסק על-ידי הנתבעים במוסך לביצוע עבודות של פחחות רכב וצבע בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, ואישר שהיה עד להחזרת הציוד למר זאבי.

מנהל התובעת, מר נתנאל אשל, הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה, בו הצהיר כי ביום 16/8/98 נחתם בין התובעת לבין הנתבעים הסכם לאספקת מוצרים, צבעים וציוד נלווה, כשעל-פי סעיף 1 להסכם, השאילה התובעת לנתבעים ציוד הנדרש לשימוש בצבעים, בכפוף להתחייבותם לרכוש צבעים מהתובעת בלבד. עוד הוצהר כי במהלך חודש מאי 2001 נודע לתובעת שהנתבעים החליטו באופן חד צדדי וללא כל התראה מוקדמת להפסיק את ההתקשרות עם התובעת ולרכוש סחורה מספק מתחרה, וזאת תוך הפרת סעיפים 5 ו- 12 להסכם, בהם התחייבו ליתן לתובעת התראה של 7 ימים בטרם הפסקת ההתקשרות ולהשיב לה את הציוד המושאל. לבסוף נטען כי הציוד שהושאל מעולם לא הושב לחזקתה של התובעת, וכי אף לא שלחה מי מטעמה לאסוף אותו, וזאת בשל אי שיתוף פעולה מצד הנתבעים, אשר הכחישו שהציוד נמצא בחזקתם.

במהלך הדיון נחקר מר אשל על תצהירו והעיד כי מר עמר עמורי ומר זאב וילנסקי היו אנשי הקשר של התובעת עם לקוחותיה בצפון, ואחד מהם החתים את הנתבעים על ההסכם מ- 16/8/98. בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעים אישר מר אשל כי החתימות על ההסכם ועל שיקים של הנתבעים שהוצגו בפניו אינן זהות, והעיד כי ייתכן שאדם אחר מטעם המוסך חתם על ההסכם. בהמשך העיד כי הציוד סופק לנתבעים בטווח של כשבועיים לכל היותר לפני חתימת ההסכם. מר אשל ציין בעדותו כי יש אפשרות להשתמש בציוד שסיפקה התובעת לצורך עירבוב צבעים של ספקים אחרים וכי מוסכים נוהגים לבצע "תרגילים" כאלה כדי להמשיך לשרוד. על פי עדותו של מר אשל, מר זאבי הסכים להחזרת הצבעים כיוון שהנתבעים התקשו לעמוד בתשלומים, אולם לאחר מכן המשיך לעבוד איתם כששיקים החלו להיפרע. בהמשך לשאלת הבהרה שנשאלה בשלב מאוחר יותר ברשות בית המשפט השיב מר אשל כי איננו סבור שזאבי גנב את הציוד או לקח אותו לביתו. 

הנתבע 1 נחקר על תצהירו והעיד כי הנתבע 2 עזב את המוסך בשנת 1997. בהמשך תיאר כיצד הועמס הציוד יחד עם הצבעים על טנדר של זאבי בסוף שנת 1997 או בתחילת 1998, והעיד כי לא התבקש לחתום על מסמך כלשהו במועד זה. הנתבע 1 הכחיש כי חתם על ההסכם מיום 16/8/98, וטען שהחל לרכוש צבעים מהתובעת עוד בשנת 1996. בתשובה לשאלת בית המשפט אם זויפה חתימת המוסך על ההסכם, העיד הנתבע 1 כי לא אמר שמדובר בזיוף, אך החתימה אינה שלו. עוד העיד כי החל משנת 1998 אין במוסך צבעים של התובעת, אם כי ייתכן שיש חומר וכלים שלה.

הנתבע 2 נחקר על תצהירו והעיד כי הוא ממשיך לבקר במוסך כל שבוע בשל עסקיו האחרים ובשל קשרי הידידות שלו עם הנתבע 1. כמו-כן אישר שהציוד הושאל כשהיה שותף במוסך, אך הכחיש שהחתימות על ההסכם הן שלו או של הנתבע 1. לקראת סיום חקירתו תיאר גם הנתבע 2 כיצד הועמסה המכונה על טנדר של מר זאבי.

בהמשך לשאלת בית המשפט השיבו הנתבעים כי העמסת הציוד בוצעה לפני הצהריים, בסביבות השעות שבין 9 ל- 11. כאשר נחקר מר עזיז על תצהירו העיד כי העמיס את הציוד יחד עם זאבי והנתבע 2 בסביבות השעה 10:00-10:30, והשיב לשאלות ב"כ התובעת לגבי אופן ביצוע ההעמסה.

ב"כ התובעת הגיש סיכומים מטעמה וטען, בין השאר, כדלקמן:

1. ההסכם מיום 16/8/98 מחייב את הנתבעים, אף ללא הוכחת זהות החותם.
2. הנתבע 2 לא הוכיח מתי עזב את השותפות, אם בכלל.
3. הנתבעים לא עמדו בנטל הדרוש על מנת להוכיח שהציוד הוחזר, ואף נמנעו מלזמן את אותו "זאבי", שהינו עד חיוני להוכחת טענותיהם.
4. נתגלו סתירות רבות בגרסאותיהם של הנתבעים 1 ו- 2 והמצהיר הנוסף מטעמם לגבי אופן החזרת הציוד ל"זאבי" והעמסתו על הטנדר.

ב"כ הנתבעים הגיש סיכומים מטעמם בהם חזר על האמור בתצהירים, וטען כי העדויות שהושמעו במהלך הדיון מחזקות את גרסתם. בית המשפט התבקש לדחות על הסף את התביעה נגד הנתבע 2 בשל עזיבתו את השותפות בשלהי שנת 1996. לטענת ב"כ הנתבעים, עדותו של מר אשל, שהיא עדות יחידה של בעל דין, הינה רובה ככולה מכוח הסברה ו/או מפי השמועה, כאשר בין היתר הודה מר אשל שלא היה נוכח בעת החתימה על ההסכם, ואף לא מצא לנכון להגיש תצהיר מטעמו של עובד אשר היה נוכח לכאורה במעמד החתימה. כמו-כן הודגש כי התובעת לא טרחה לצרף אסמכתאות או לזמן עדים להוכחת גרסתה לגבי תנאי ההתקשרות בין הצדדים והחזרת הציוד, בעוד הנתבעים צירפו לתצהיריהם ראיות למכביר. לבסוף נטען שלא מדובר במקרה דנן במצב של "הודאה והדחה" ועל-כן נטל ההוכחה לעניין אי החזרת הציוד מוטל על התובעת.

דיון

תחילה יצוין כי משניתנה לנתבעים רשות להתגונן, התובע הוא שנושא בנטל השכנוע לגבי כל היסודות העובדתיים של עילת תביעתו, לרבות יסודות שליליים ויסודות המצויים בידיעתו המיוחדת של היריב, אם כי לגבי יסודות אלה די בראיה דלה יותר כדי להעביר את חובת הראיה לנתבע (ראה י. קדמי "על הראיות", חלק שלישי, מהדורת תשס"ד-2003, בעמוד 1511).