פסק-דין בתיק א 45451/06

מבוא וטענות הצדדים

1.        לפניי שתי תובענות שהדיון בהן אוחד: האחת כספית, ע"ס 42,164 ש"ח, והאחרת שטרית, על שיק בסך 32,164 ש"ח. ביסוד שתיהן עומדת דרישתה של התובעת לתשלום היתרה הבלתי מסולקת משכר טרחתה המוסכם בגין שירותיה המשפטיים לנתבע 1. הנתבעת 2, אימו של הנתבע 1, נתבעת כמושכת השיק. בתביעה הכספית הוסף סך 10,000 ש"ח, כפיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה לתובעת עקב הפרשה - שכללה גם התמודדות עם תלונה במשטרה שהגישו הנתבעים, אשר נגנזה בהיעדר אשמה.

2.        התובעת טוענת כי לאחר שקצין התגמולים, והוועדה הרפואית לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), הפחיתו את דרגת נכותו של הנתבע, שנקבעה בעקבות טיפולה של התובעת בעניינו - חזר הנתבע וביקש מן התובעת לסייע לו בתיקון המעוות. בהקשר זה חתמו התובעת והנתבע על הסכם שכ"ט עו"ד שני [נספח ד' לכתב התביעה], שבמסגרתו התחייב הנתבע לשלם לתובעת, בין השאר, 15% מסכום התגמולים שיוענקו לו בעקבות טיפולה, לתקופה שהועמדה על שנתיים. עוד נאמר בהערה בשולי ההסכם כי הנתבע יפקיד בידי התובעת שיק ביטחון להבטחת התשלומים האמורים. בהתאם לחיוב האמור, חישבה התובעת את הסכום המגיע לה, ומילאה אותו בשיק הנדון, שנמסר לה כשהוא חתום על החלק.

3.        הנתבעים טוענים כי התובעת כבר זכתה ב-15% מן התגמולים לשנתיים, בעקבות הענקתם הראשונית, לפי הסכם שכר הטרחה הראשון שנעשה בהקשרו של הטיפול הראשון [נספח ג' לכתב התביעה]. לימים, משהופחתה זכאותו, נאלץ הנתבע להשיב את הסכומים ששולמו לו בייתר, בלא שהתובעת תשיב לו את האחוז האמור מתוכם, ששולם לה. לפיכך, דרישתה האמורה של התובעת, בהסכם השני, מהווה כפל תשלום. עוד טוענים הנתבעים כי הנתבע הוחתם על ההסכם השני מבלי להבין את החיוב האמור, וממילא מבלי שהסכים לו. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי השיק הנדון לא נמסר לתובעת בקשר עם ההסכם השני, אלא נותר בידיה מימי ההסכם הראשון, והיא שינתה את התאריך שהיה רשום בו והשתמשה בו בחריגה מהרשאה.

4.        עקב שינוי בסידור העבודה של בית המשפט, נוצר אצלי עומס עבודה חריג שגרר עיכוב בכתיבת פסק הדין. התנצלותי המערכתית לפני הצדדים.

דיון והכרעה

5.         החיוב לפי סעיף ב(3) בהסכם שכר הטרחה השני, לשלם לתובעת 15% מתגמולים שייתקבלו בעקבות טיפולה - בנוסף לסכום היסודי לפי סעיף ב(1) בהסכם - ברור למדי. הוא תואם חיוב מקביל שנכלל בהסכם שכר הטרחה הראשון. הנתבע חתם בשוליו של סעיף זה [סעיף ב(3) בהסכם], שבלט גם בתוספת בכתב יד שהוספה לו.

6.        לו הוסכם, כגרסת הנתבעים, כי התובעת לא תשיב את ה-15% מן התגמולים שהנתבע נדרש להשיבם, ולפיכך לא ישולם לה בגין הטיפול הנוסף בשיקום זכויותיו של הנתבע אלא הסכום הנקוב בסעיף ב(1) בהסכם השני - כי אז לא היה מוסף הכיתוב בכתב יד ליד סעיף ב(3) בהסכם השני, והנתבע לא היה חותם בשוליו; תחת שסעיף זה יימחק, כפי שנמחקו סעיפים אחרים בהסכם הסטנדרטי.

7.        "חזקה על מי שחותם על חוזה, שהוא מכיר את תוכנו. מכל מקום, נושא הוא באחריות כלפי הצד האחר, אם הצהרתו מוכחת ככוזבת, או כאשר הוא מפר התחייבות שנטל על עצמו. ניצע סביר רשאי היה לסמוך על הצהרה והתחייבות אלה, ומבחן זה, שהוא אובייקטיבי, תופס גם במקרה שלפנינו" [ע"א 16/80 לולו נ' סלומון, פ"ד לז(4) 70, 73-74].

8.        "... אינה נשמעת הטענה מפי החותם על מסמך, שהוא חתם מבלי לקראו תחילה ומבלי לדעת את תכנו: אם לא ניתנה לו הזדמנות לקראו תחילה, צריך היה להימנע מלחתום; ואם לא קראו מסיבה אחרת או ללא כל סיבה, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד, ורואים אותו כאילו לקח על עצמו מרצון את הסיכון הכרוך בחתימתו על מסמך סתם" [ע"א 121/70 גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כה(1) 648, 661-662. ראו עוד, לעניין הכלל שאדם נתפס על חתימתו, ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים, פ"ד מד(1) 341, 348; ע"א 779/87 בליט נ' בל"ל, פ"ד מד(3) 304, 311, והתקדימים המאוזכרים שם].

9.        לא נאמר בהסכם השני דבר המרמז כאילו הוא בא במקום ההסכם הראשון, כגרסת הנתבעים, ולא במצטבר לו, כגרסת התובעת [ראו הבהרות הצדדים לגרסאותיהם בדיון ביום 29.11.06]. אין גם היגיון בגרסת הנתבעים האמורה, משום שההסכם הראשון כבר בוצע זה מכבר, ולא נותרה בגינו יתרת חוב כלשהי שניתן היה לחשוב כי היא מוסדרת בהסכם השני.

10.    יש גם היגיון בדרישת התובעת לשוב ולשלם לה אחוז מן התגמולים המוגדלים, אף שכבר שולם לה אחוז מן התגמולים הללו כשהוענקו לראשונה, לפני הפחתתם. משנדרשה עבודה כפולה מצד התובעת, הן בהבאה לידי הענקתם הראשונית של התגמולים, והן בהשבתם לאחר שהופחתו - אין כל יסוד לציפייתם של הנתבעים כי ישולם לה שכר טרחתה, לפי התעריף המקובל אצלה, רק פעם אחת. המשמעות של ציפייה זו היא כי העבודה הרבה והמוצלחת שהשקיעה התובעת בשיקום זכויותיו של הנתבע תיעשה ללא חלק ניכר מן התמורה המקובלת בגין עבודה כזו.

11.    גרסת התובעת, שלפיה השיק הנדון נמסר לה כשיק לביטחון, חתום על החלק, במסגרת הטיפול השני ולפי ההסכם השני - סבירה בעיניי יותר מגרסת הנתבעים, שלפיה השיק נותר בידי התובעת מימי ההסכם והטיפול הראשונים. ראשית, לו היה השיק הנדון בידי התובעת כבר אז - סביר להניח שהייתה עושה בו שימוש, משבושש התשלום בגין הטיפול הראשון, כגרסת התובעת שלא נסתרה. שנית, גרסת התובעת כי התחילה לדרוש שיק ביטחון רק במועד מאוחר להסכם הראשון, עקב ניסיון מצטבר עגום בגביית שכר טרחה מלקוחותיה, תואמת את הוספתה של ההערה על כך בשולי ההסכם השני, הערה שלא נזכרה בהסכם הראשון. שלישית, המנגנון של שיק ביטחון מתאים לפירעונו של חיוב עתידי שטרם הוברר סכומו, כמו החיוב הנדון בשיעור 15% מסכום התגמולים המוגדלים שיתקבלו, ובמיוחד על רקע ניסיונה של התובעת עם מוסר התשלומים של הנתבע, לפי עדותה שכאמור לא נסתרה. רביעית, הנתבעים לא העידו את קרובם שהיה עד למעמד שבו, כגרסת התובעת, נמסר לה שיק הביטחון הנדון, ושהיה עשוי לחזק את גרסתם שלפיה שיק כזה כלל לא ניתן באותו מעמד. משכך, נזקף חסר ראייתי זה לחובתם. חמישית, לא נראה על פני השיק כי במהלך החזרה המחזקת על הכתוב בו שונתה השנה בתאריך. למעשה, כלל לא סביר שבשיק ביטחון ימלא המושך את התאריך; משום שמטיבו נתון שיק כזה לפירעון עתידי במועד בלתי ידוע, ועל כן רישום התאריך, שאינו נחוץ ואינו מועיל לאיש, רק עלול להכשיל את מימוש השיק, במקרה שתחלוף שנה מן התאריך הנקוב. לאור המקובץ אני מעדיף, כאמור, את גרסת התובעת וקובע כי בעשותה שימוש בשיק הנדון לשם גביית יתרתו הבלתי מסולקת של שכר טרחתה לפי ההסכם השני - פעלה התובעת במסגרת הרשאתה.

12.    הנתבעים לא חלקו על עצם החישוב שלפיו מילאה התובעת את השיק, קרי: על הסכום הקונקרטי של 32,164 ש"ח.

13.    לא מצאתי בגרסת הנתבעים ובראיותיהם עילה משכנעת לאי-תשלום השכר החוזי. כמו כן, הנתבעת הודתה כי חתמה על השיק [פרוטוקול, עמ' 4]. לאור ממצאיי לעיל, אני סבור שהנתבעת לא האמינה בעצמה כי התובעת שינתה את התאריך שהיה נקוב בשיק קודם לכן, ומכל מקום לא "זייפה את השיק". לפיכך איני סבור שהתלונת הנתבעת למשטרה הוגשה בתום-לב. לא למותר להזכיר כי אמנם הוברר שלא היה ממש בתלונה, והיא נגנזה מחוסר אשמה (ולא מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור בלבד). אין ספק כי התלונה גרמה לתובעת עגמת נפש משמעותית, לרבות בשים לב למקצועה ולחשש מפני פגיעה במוניטין שלה. גם ללא קשר לתלונה, יש עגמת נפש בעצם הצורך של עו"ד להתדיין על שכר טרחתו, דבר הכרוך - מלבד הוצאות המשפט - גם בחשיפת העו"ד לסיכון של פגיעה בתדמיתו. עגמת נפש היא נזק בר-פיצוי, וקיימים גם שיקולי מדיניות המצדיקים להמחיש, באמצעות פיצוי כאמור, כי יש עלות למוסר תשלומים פגום, ומן הראוי שעלות זו תופנם. מאידך גיסא, ראיתי להתחשב בהיותו של הנתבע נכה-צה"ל, ובסכום התביעה. לאור המקובץ אני מוצא צידוק להוסיף על השכר החוזי פיצוי בגין עגמת נפש בסך כשליש הסכום שנתבע בשל כך, קרי: בסך 3,000 ש"ח בלבד.

סיכום

14.    כעולה ברורות מהסכם שכר הטרחה הרלבנטי - על הנתבע, הלקוח, ועל הנתבעת, מושכת השיק, לפרוע לתובעת, ביחד ולחוד, את החיוב הנותר בגין שכר-טרחתה, בשיעור 15% מן התגמולים המוגדלים, למשך שנתיים, ובסה"כ 32,164 ש"ח, נכון ליום 12.6.06 (תאריך השיק), ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאז, כהצטברותם בתיק ההוצל"פ.

15.    הנתבעים, ביחד ולחוד, יפצו את התובעת בסך 3,000 ש"ח בגין עגמת הנפש שגרמו לה בפרשה זו.

16.    הנתבעים, ביחד ולחוד, יוסיפו וישלמו לתובעת סך 4,000 ש"ח בצירוף מע"מ בגין שכ"ט עו"ד בתובענות אלו.