פסק-דין בתיק א 45269/03

פסק דין זה ניתן בהמשך לסיכומי הצדדים אשר הוגשו בכתב, וזאת בעקבות דיון הוכחות אשר התקיים במסגרת תביעה שטרית שהוגשה על-ידי התובעת נגד הנתבע, בגין שיק מס' 5000407 ע"ס 28,000 ש"ח מיום 31/5/02 ובגין שיק מס' 5000408 ע"ס 28,000 מיום 30/6/02, וכן תביעה שכנגד שהוגשה על-ידי הנתבע נגד התובעת בגין סך של 162,800 ש"ח.

ביום 22.2.05 הגיש הנתבע תצהיר בתמיכה לכתב ההתנגדות לתביעה השטרית הנ"ל, ובו הצהיר כי השיקים נמסרו לתובעת על-ידי "אדגר" - עסק בתחום ההנעלה אשר הופעל על-ידי הנתבע ושותף נוסף - וזאת על חשבון סחורות שסיפקה התובעת ל"אדגר", בהתאם לתנאי הסחר שסוכמו בין הצדדים. הנתבע הצהיר כי תנאי הסחר כללו הסכמה על מחירי הרכישה הסיטונאים של "אדגר" מהתובעת, על מחירון "קשיח" לצרכן אשר "אדגר" לא הייתה רשאית לסטות ממנו, וכן תנאים המבטיחים מרווח מסוים בין מחיר הרכישה לבין מחיר המכירה שיהיה מקובל בשוק - מרווח של 70% כולל מע"מ. לטענת הנתבע, התובעת הפרה התחייבות זו, בין היתר בכך שמכרה לרשת
"H&O - המשביר מחסני אופנה" (להלן: " המשביר") סחורות במחירים שאפשרו למשביר למכור במחירים נמוכים בהרבה מהמחירון שמפרסמת התובעת, וזאת בניגוד להתחייבות המפורשת של התובעת כלפי הנתבע.

הנתבע הצהיר בסעיף 4 לתצהירו כי תחילה הכחישו נציגי המשיבה את ההפרות הנ"ל, אולם הודו בהן בשלב מאוחר יותר, ובסעיף 5 הוצהר שלאחר מכן הוסכם כי "אדגר" תחזיר את כל הסחורות שרכשה מהתובעת, תוך ביטול ההתקשרות בין הצדדים, זיכוי מלוא חשבונה של "אדגר" אצל המשיבות והחזרת השיקים שנמסרו לתובעת תמורת הסחורות, וזאת מבלי לפגוע בזכויותיה של "אדגר" לגבי ההפרות האמורות. המבקש הוסיף והצהיר כי נשלח נהג אשר העביר למשיבה 34 חבילות נעליים, ועם החזרת הסחורות הנ"ל "אדגר" לא נותרה חייבת לתובעת מאום, ואילו התובעת מצידה לא החזירה את השיקים אלא הגישה אותם לפירעון בניגוד למוסכם. בסעיף 22 בתצהירו של הנתבע הוצהר כי על-אף שתובעת הודתה בחוב בסך של 50,702 ש"ח, היא הגישה בקשה לביצוע שטרות כמפורט לעיל, וטענה כי סכום החוב הינו סך של 58,048 ש"ח.

לאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים, שבו נחקרו המצהירים מטעמם של שני הצדדים על תצהיריהם, ניתנה החלטה על-ידי בית משפט זה ביום 20 ביולי 2003, לפיה נדחתה בקשת הרשות להגן ככל שמדובר בהגנת כשלון תמורה מלא, כפי שנטען על-ידי הנתבע. יחד עם זאת, בית המשפט קבע שהואיל וניתן "לדלות" מתצהירו של הנתבע טענת קיזוז בסכום שאינו קצוב במסגרת אותה עסקה, ואף על-פי שהנתבע לא טען לעניין זה, יותר לו להתגונן כנגד התביעה השטרית, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית או מזומן, וזאת בהתייחס לטענת הקיזוז בלבד.

בתצהירו של הנתבע, אשר הוגש בתמיכה לכתב ההתנגדות, ישנה התייחסות מצומצמת וסתמית לטענת הקיזוז - הנתבע הצהיר כי "קיימת לי טענת קיזוז לגבי כל סכום השטרות" ותו לא.
על-מנת להוכיח את טענת הקיזוז היה על הנתבע לספק מידע מפורט ומדויק, אשר נתמך על-ידי ראיות ברורות ומוצקות, לפיו קיימת לנתבע זכות קיזוז כנגד התביעה בשל החזרת הסחורה וכן בשל הפרת תנאי הסחר הנטענים כאמור לעיל. הנתבע לא עשה כן בתצהירו, ופירט את טענת הקיזוז בשלב הסיכומים בלבד.

כבר בפתח הדברים יובהר כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח את טענתו העיקרית, לפיה התובעת הפרה את תנאי הסחר שסוכמו בין הצדדים, ועל-כן הסכימה לבטל את עסקת היסוד נשוא השטרות, לאחר שנציגיה הודו בהפרה.

ראשית, הנתבע לא הצביע על הסכם ברור ומפורש לפיו נדרשו כל העסקים שרכשו נעליים מהתובעת, לרבות "אדגר", למכור אותן במחירים אחידים וקשיחים כפי שנקבעו במחירון המומלץ לצרכן. הנתבע ידע כי לא היה ביכולתה של נמרוד לפקח על המחירים שבהם נמכרו הנעליים מתוצרתה, ואף העיד, כאמור בעמ' 12 לפרוטוקול:

"אני לא מסרתי לנמרוד דיווחים לגבי כמות ומחירים שמכרתי, גם אחרים לא מסרו".

יתרה מזאת, הנתבע הודה בחקירתו כי הוא עצמו מכר נעליים בהנחה, וכאשר נדרש לאשר במפורש כי מכר בפחות מהמחיר המומלץ אשר נקוב במחירון הסיטונאי, השיב "נכון" . מר בן-ישי הפריך אף הוא את גרסתו המקורית של הנתבע בדבר דרישה לעמידה קפדנית במחירים הנקובים במחירון, והעיד בחקירתו, כאמור בעמ' 18 לפרוטוקול:

"אמרתי לנתבע שזה 'מחירון מומלץ'. השתמשתי במילים 'קו מנחה' כי זו המדיניות של החברה למרות שזה לא מחייב אותה או מישהו אחר".  

שנית, הנתבע לא הצליח להוכיח כי קיים הסכם כלשהו בין התובעת לבין המשביר בעניין מחירי המכירה לצרכן. הראיה היחידה שהציג הנתבע לעניין זה היא מודעת פרסומת בעיתון, ממנה עולה כי נעלי נמרוד נמכרו במשביר בהנחה של 25%, ובהנחה נוספת של 6% לחברי מועדון. לא ניתן להסיק מהמודעה דבר וחצי דבר על קיומו ותוכנו של הסכם בין התובעת לבין המשביר. כאשר נשאל הנתבע בחקירתו על-סמך מה הוא למד כי היה הסכם בין התובעת לבין המשביר, השיב כאמור בעמ' 15 לפרוטוקול:

"אני רק משער. בפרסום הופיע נמרוד".

זאת ועוד, בניגוד לנטען בתצהירו ובסתירה לעדותו לפיה התובעת לא סטתה מהמחירון הסיטונאי, הנתבע הודה בחקירתו כי היה מודע לכך שהתובעת נוהגת להעניק "הנחת כמות" ללקוחות גדולים כדוגמת המשביר. כשנשאל, כמתועד בעמ' 12 לפרוטוקול, האם הגיוני בעיניו כי המשביר רכש את הסחורה במחיר נמוך יותר מהמחירון השיב: "ייתכן".  

לגבי טענת הקיזוז בגין החזרת הסחורה, לא עלה בידי הנתבע להוכיח באופן ברור וחד משמעי מה שווי הסחורה שבגינה נטענה טענת הקיזוז. הנתבע טען בתצהירו כי שווי הסחורה אשר הוחזרה על-ידי "אדגר" לתובעת נאמד בסך של 114,000 ש"ח, אך למעשה לא נקב במספר המדויק של זוגות הנעליים שהוחזרו לתובעת. כנשאל בחקירתו על מספר זוגות הנעליים שהוחזרו, העיד הנתבע כי הוחזרו 34 חבילות, אך הוסיף "אני לא בטוח שהיו 35 זוגות בחבילה. אין לי פירוט", ואף הגדיל לעשות כשציין בסיכומיו כי הוחזרו 1,190 זוגות נעליים ב- 34 חבילות, כשבכל חבילה היו כ- 35 זוגות נעליים. מעבר לכך, הנתבע לא הציג מסמך כלשהו אשר מעיד על מספר הזוגות שהוחזרו, בעוד שהתובעת צירפה לתצהירה תעודות משלוח ידניות, אשר נערכו בזמן אמת כחלק מרישום המלאי הסדיר שמתבצע על-ידי התובעת. על-פי תעודות המשלוח, עולה כי הנתבע החזיר רק 810 זוגות נעליים מעונת קיץ 2002, ו-212 זוגות מעונת חורף 2001, אשר הנתבע הודה כי לא דובר כלל על החזרתה ולא הועלה על-ידי הנתבע כל בעיה לגביה. בין אם תעודות משלוח אלה עונות להגדרה של "רשומה מוסדית" ובין אם לאו, ברור על פניו כי הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, ועל כן יש לקבל בעניין זה את גרסת התובעת.

באשר לשווי הסחורה שהוחזרה, התובעת טענה שבשל עיתוי החזרת הסחורה, לקראת סוף עונת קיץ 2002, אין לזכות את "אדגר" בגין זוגות מעונת חורף 2001, ויש לנכות 20% מהמחיר ששולם תמורת זוגות מעונת קיץ 2002. הגב' ריבי מרקל, סמנכ"לית הכספים של התובעת, אישרה בעדותה כאמור בעמ' 24 לפרוטוקול כי: 

"...סחורת החורף עמדה במחסן כאבן שאין לה הופכין. סחורה ישנה מעונה קודמת היא לא סחירה, לא מכירה וגורמת לבעיות כי זה מלאי מת".

מר בן-ישי, אשר שימש כנציג התובעת כלפי "אדגר", העיד בחקירתו כאמור בעמ' 16 לפרוטוקול: