פסק-דין בתיק א 44897/03

1.    תובענה זו שהוגשה על ידי רשת דולר 1 בע"מ או בשמה הנוכחי מאז 2001 "ברקת ספיר ניהול בע"מ", שורשיה בתביעה שהוגשה נגדה על ידי הנתבעת ב-ת.א. 65056/99 ונדחתה בפסק דין שניתן על ידי כב' השופטת ר' רונן ביולי 2000 (להלן: " פסק הדין הראשון").

באוקטובר 2005 ניתן על ידי כב' השופטת ד' גבע פסק-דין אשר דוחה את התובענה שהוגשה בתיק זה (להלן: " פסק הדין השני"), אך במסגרת ערעור על פסק דין זה ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה: " מאחר שבית משפט קמא לא התבסס כמעט לחלוטין על ראיות ועדויות שהובאו לפניו, יבוטל פסק הדין מיום 6.10.05, התיק יוחזר לבית משפט קמא לצורך מתן פסק-דין חדש על סמך הראיות והעדויות הקיימות בתיק, כשבית המשפט אינו כבול לכל תוצאה קודמת".

לבעלי הדין ניתנה אפוא הזדמנות ליטול פסק דין נוסף בערכאה זו, מבלי שיהיה עליהם לחזור ולהתדיין בפניה. בדיון שהתקיים ביום 11.11.2007 ביקשתי מהצדדים הבהרות במספר נקודות, והוריתי על צירוף מסמכים שהיו אמורים לכאורה להימצא בתיק אך מסיבה כלשהי - לא נמצאו בו. כמו כן, לאור החלטת כב' השופטת ד' גבע בדבר צירופו של תיק 65056/99 כראיה בתיק זה (פרוטוקול מה-17.11.2004, עמ' 3) - הועבר אלי, לבקשתי, גם התיק האמור, לעת כתיבת פסק דין זה. 

2.    לא כל מי שהיו בעלי הדין ב-ת.א. 65056/99 (להלן: " ההליך הראשון"), הם בעלי דין גם בתיק זה, ואילו לבעלי הדין כאן צורפה נתבעת נוספת - היא הנתבעת 2. התובעת כאן שהייתה בין הנתבעים שם, עסקה בעבר ביבוא מוצרי צריכה, אך בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה ב-1998, חדלה מפעילות בחודשים הראשונים של שנת 1999.

הנתבעת 1 שהייתה התובעת בהליך הראשון, עוסקת במתן שירותים של עמילות מכס, ונתנה שירותים כאלה לתובעת ככל הנראה מתחילת שנת 1997, שאז בעלי עניין בתובעת חתמו על ערבות אישית לפירעון שיקים שימסרו לנתבעת 1 על ידי התובעת. 

הנתבעת 2 מספקת שירותים של מחסני רישוי לפי פקודת המכס, וסחורה שיובאה על ידי התובעת במהלך שנת 1997, אוחסנה אצלה. 

בהליך הראשון טענה הנתבעת 1, בהסתמך על כרטסת הנהלת חשבונות שלה, כי התובעת חבה לה סכום של 331,000 ש"ח בגין שירותי עמילות מכס וסכומים שונים ששולמו על ידה עבור התובעת.

התובעת טענה באותו הליך, כי הכרטסת של הנתבעת 1 כוללת חיובים בלתי מוסברים, אם לא ממש דמיוניים, וגרוע מזה - אינה משקפת זיכויים בגין סכומים שהנתבעת 1 קיבלה בגין החוב הנטען, ואלה הם: 153,000 ש"ח בשיקים; כ-25,000 ש"ח ממכירת סחורות בסכום כולל של כ -47,792 ש"ח שהועברו לבעלות הנתבעת 1 בתחילת נובמבר 1998 (להלן: " המכירה הראשונה"), וסכום של כ-60,000 ש"ח ממכירה של סחורות נוספות בשווי של 68,000 $ שהועברו לבעלותה (להלן: " המכירה השנייה").

התובעת ביקשה אפוא בהליך הראשון, לדחות את התביעה נגדה או לחילופין:

" להפחית מן הסכום שנתבע ע"י התובעת את סכומי הכסף בגין הסחורה הראשונה שהועברה לבעלותה ואת הסכום של 153,000 ש"ח ששולם לידיה - סה"כ סכום של 200,792 ש"ח - ובנוסף סכום של 68,257$ (ששים ושמונה אלף מאתיים חמישים ושבע דולר ארה"ב), בגין הסחורה השניה שהועברה לבעלותה" או לחילופי חילופין - "להפחית מן הסכום שנתבע ע"י התובעת, את סכומי הכסף שנתקבלו לידה - אפילו לטענתה - בסכום כולל של 238,000 ש"ח".

3.    בית המשפט בהליך הראשון, אכן קבע שלא ניתן להסתמך על הכרטסת של הנתבעת 1 " כבסיס לחיוב הנתבעת" בחוב הנטען, הן משום שלא ניתנו הסברים מספקים לחיובים שונים שמופיעים בכרטסת, והן משום שזיכויים בגין סכומים שהנתבעת 1 מודה בקבלתם - אינם מופיעים בה. מסקנתו הייתה אפוא שהנתבעת 1 "לא הרימה את הנטל שהוטל עליה ולא הוכיחה כי הנתבעת חייבת לה את הסכום המצויין בכרטיס ת/4". 

עוד קבע בית המשפט כי הסכמים שנעשו בין התובעת לנתבעת 1 ביחס לסחורות שיועברו לבעלות האחרונה - האחד מה-15.11.1998 בו נאמר שחובה של התובעת לנתבעת 1 עומד על סך של 141,000 ש"ח (סומן כ-נ/3), והשני מ-1.2.99 לפיו גובה החוב הוא 124,000 ש"ח (סומן כ-נ/4) - משקפים הסכמה בין הצדדים "הן על גובה החוב, והן על אופן פרעונו - ע"י העברת הבעלות לתובעת בסחורה שהצדדים העריכו אותה כשוות ערך לגובה החוב".

לנוכח ההסכמות הללו, ולאור העובדה שהנתבעת 1 הודתה בכך שלפחות חלק מהסחורה נמכר על ידה, נקבע שהנטל להוכיח את גובה החוב לאחר המכירה, עובר אליה, ובלשון בית המשפט: " לכאורה החוב נפרע, והנטל עובר אל התובעת להוכיח האם ומדוע החוב לא נפרע - היינו, להוכיח את שוויו העדכני של החוב - לאור מכירת הסחורה וכן מדוע לא שיקף מחיר הסחורה את שווי החוב".

בית המשפט בא לכלל מסקנה שגם בנטל הזה הנתבעת 1 לא עמדה, ותביעתה נגד התובעת בגין חוב של  331,000 ש"ח - סופה שנדחתה.

4.    עתה טוענת התובעת, כי סחורה שהייתה בבעלותה " ניטלה ע"י הנתבעת 1 שלא כדין והועלמה על ידה". לפי כתב התביעה מדובר בסחורה בשווי כולל של 98,779$ שהוחזקה על ידי התובעת במחסניה של הנתבעת 2, והטענה היא שחלק מהסחורה הזו בשווי של 68,257$ הועבר לידי הנתבעת 1 " בזמן כלשהו ומבלי לקבל את אישורה של התובעת" וכן,  שמאישור של הנתבעת 2 התברר, שאף יתרת הסחורה בשווי של 30,522$, הועברה לידי  הנתבעת 1.

בסיכומיה (כאן), התובעת מביאה נתונים נוספים ואף שונים. אם בכתב התביעה היא מלינה על נטילת סחורות בשווי של 98,779$ הרי בסיכומיה מדובר בסחורה בשווי של 135,418.96$ " שניטלה על ידי הנתבעות", כשסחורה בשווי של 70,725.65$ הועברה על ידי הנתבעת 2 לידי הנתבעת 1; סחורה בשווי של 34,171.31$ פשוט נעלמה ממחסניה של הנתבעת 2, וסחורה בשווי של 30,455$ הועברה על ידי הנתבעת 2 לממ"ן.

עם זאת, ולמרות שכפי שהדברים מוצגים בסיכומי התובעת, גם הסחורה שלכאורה נעלמה ממחסני הנתבעת 2, היא בגדר סחורה ש" ניטלה על ידי הנתבעות" - התובעת אינה "מתקנת" את סכום התביעה המקורי וזה נותר כשהיה - 484,000 ש"ח, שהוא בקירוב השווי בשקלים של 98,779$. התובעת חוזרת אפוא על בקשתה המקורית - להורות לנתבעות להשיב לתובעת את הסחורה שניטלה על ידן, ולחילופין לחייב את הנתבעת לשלם לה את שוויה.

ואולם, גם לאחר שהתובעת עושה בסיכומיה "סדר" במה שנוגע לנתונים המתייחסים לסחורות, באופן שברור מטיעוניה שרק חלק מהסחורה הגיע לרשותה של הנתבעת 1, היא עדיין מבקשת לחייב את שתי הנתבעות ביחד ולחוד בהשבת מלוא הסחורה בשווי של 98,779$ או בתשלום תמורת הסחורה וכל זה -  על בסיס העילה של נטילה שלא כדין.

דרישה זו, שביחס לנתבעת 1 עומדת בניגוד לקביעות החלוטות שבפסק הדין הראשון - תמוהה על פניה, משום שלפי הנתונים שהתובעת מביאה לראשונה בסיכומיה, סחורה בשווי נטען של 30,455$ הועברה לממ"ן על ידי הנתבעת 2, ואין טענה שהנתבעת 1 הייתה מעורבת בכך, כשם שאין כל טענה שהסחורה בשווי נטען של 34,171$ שלכאורה נעלמה ממחסני הנתבעת 2 - הגיעה אי פעם לרשותה של הנתבעת 1.