פסק-דין בתיק א 44685/05

1.         מדובר בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975.

            התובע, חיים פרדו, יליד 1949, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 5.1.05.

הנתבעת הכירה בחבותה לפצות את התובע וב"כ הצדדים, הגיעו לכלל הסכמה, על פיה, סכום הפיצויים שישולם לתובע, יעמוד על סך של 100,000 ש"ח, בניכוי תשלומים תכופים ובצרוף שכ"ט עו"ד ומע"מ (ראה פרוטוקול ישיבת 9.5.07).

השאלה היחידה שנותרה במחלוקת והדורשת הכרעה, במסגרת פסק דין זה, היא האם התאונה הינה בגדר תאונת עבודה, שאז יש, לטענת הנתבעת, לנכות מסכום הפיצויים את הסכומים שהתובע היה זכאי לקבל מהמוסד לבטוח לאומי (להלן: "המל"ל").

2.         התובע ציין בתצהירו כי התאונה ארעה יומיים לאחר שהתחיל לעבוד בחברת "וי.איי.אס.אם.". התובע חזר לביתו, בהסעה של מקום העבודה. נהג ההסעות, אולג בוינז'ו (להלן: "אולג"), הוריד את התובע מהרכב, בשעה 17:15 לערך, מול ביתו. התובע ציין כי התגורר ברח' הרצל 79, בבת ים, וכי אולג הוריד אותו מהרכב, ליד בית מספר 88, בצד השני של הרחוב.

            התובע ציין כי ירד מהרכב והלך לאכול פלאפל במסעדה "מפגש צמרת", הנמצאת ברח' הרצל 80 ולאחר שסיים לאכול, יצא מהמסעדה וחצה את הכביש, במטרה ללכת לסניף הדואר, הנמצא ברח' הרצל 71, בכדי לשלם תשלום כלשהו. התובע ציין כי התאונה ארעה בעת שחצה את הכביש, בדרכו מהמסעדה לסניף הדואר (ראה סעיף 3 לתצהיר התובע וכן התמונות שצורפו לתצהיר, המתארות מסלול הליכתו של התובע ומקום ארוע התאונה).

3.         בחקירתו הנגדית, חזר התובע על גרסתו, באשר לנסיבות ארוע התאונה. התובע אישר כי פנה למעבידו, יוסי בן רובי, וביקש טפסים להגשת תביעה למל"ל, אך ציין כי בסופו של דבר, לא הגיש תביעה למל"ל שכן נאמר לו שהתאונה אינה תאונת עבודה, וכדבריו: "אני הבנתי שהיות והיתה תאונה שצריך לפנות. אני דיברתי עם יוסי בן רובי, ביררתי את העניין... אבל אמרו לי שזאת לא תאונת עבודה, אלא תאונת דרכים. אדרבא הייתי מעדיף לפנות למל"ל שאני יודע שיש לי למי לפנות מאשר חתול בשק. ההגיון אומר שעדיף לפנות למל"ל ואז זה היה פותר לי את כל הבעיות..." (עמ' 11 לפרוטוקול).

כשנשאל התובע, מדוע לא סיפר לחוקר מטעם הנתבעת כי הלך לאכול במסעדת צמרת, בפעם הראשונה שהחוקר פנה אליו, ומסר גרסה זו, רק בחקירתו השנייה, השיב: "כנראה שבחקירה השנייה הוא שאל אותי" (עמ' 13 לפרוטוקול).

4.         כן העיד, מטעם התובע, נהג ההסעות, אולג. אולג ציין כי לא ראה את התאונה אשר ארעה, לאחר שהוריד את התובע והמשיך בדרכו וכי כל שידוע לו, שמע מפי התובע, בשיחה טלפונית לאחר התאונה.

בנוסף הוגש דו"ח פעולה שנערך ע"י השוטר, זמשטיגמן מישאל, ת/1, על פיו התאונה ארעה ברח' הרצל 80 בבת ים.  עוד יצויין כי בדו"ח הפעולה, נרשמו פרטיו של עד ראיה, מר משה גולדברג, המנהל חנות ברח' הרצל 80 בבת ים, אשר אף הוא זומן לעדות מטעם התובע.

5.         מטעם הנתבעת העיד החוקר, מירון רובין (להלן: "החוקר"), אשר שוחח עם התובע ועם אולג. תמלילי השיחות, הוגשו וסומנו נ/1.

6.         לאחר ששבתי ועיינתי בעדויות וכן בתמלילי השיחות שנוהלו בין החוקר לבין התובע ואולג, סבורה אני כי גרסתו של התובע, לא נסתרה.

            אשר לאולג, משקל עדותו, בכל הנוגע לשאלת נסיבות ארוע התאונה, נמוך ביותר שכן כל שידוע לעד, ידוע לו, מפי התובע ואין לו כל ידיעה אישית בעניין. עצם העובדה שאולג השיב בשלילה לשאלת החוקר: "אבל לא הלך עשה קניות חזר, או משהו?", אין בה כדי לגרוע מאמינות גרסת התובע ויצויין כי אולג, לא נשאל ישירות, אם התובע אמר לו כי הלך לאכול במסעדה לאחר שירד מההסעה.

            התובע השיב בחקירתו הנגדית כי בשיחתו הראשונה עם החוקר, לא אמר כי הלך למסעדה ומשם, התכוון ללכת לסניף הדואר, שכן לא נשאל בעניין זה. תשובתו זו של התובע, מספקת הסבר סביר והגיוני, גם לאור העיון בתמליל השיחה, ממנו עולה כי התובע אכן לא נשאל בעניין זה. יחד עם זאת, ראוי לציין כי גם במסגרת החקירה הראשונה ובתשובה לשאלות לגבי קיום עדים לתאונה, השיב התובע: "היו עדים שם במסעדה שמה, היו, ראו את התאונה, הלכתי לשם", ובהמשך: "אני הלכתי למסעדה, שאלתי אותם זה, אז הם אמרו כן ראינו את התאונה..." (עמ' 6 ו- 10 לתמליל), מה שתומך בגרסת התובע כי התאונה ארעה, לאחר שיצא מהמסעדה. עוד יש לציין כי מתמליל השיחה השנייה, עולה כי התובע מסר לחוקר, שישב במסעדה כ- ¾ שעה ואחר כך, הלך לדואר ואז קרתה התאונה (עמ' 5 לתמליל), וזאת בניגוד לאמור בסעיף 5 לתצהירו של החוקר, נ/2 ב', כי התובע אמר שהלך לדואר ואחר כך אכל במסעדה.

7.         בנסיבות אלה, ראיתי לקבל גרסתו של התובע, על פיה, לאחר שהורד מההסעה מול ביתו, פנה לענייניו והלך לאכול במסעדת צמרת וכי התאונה ארעה, לאחר שסיים לאכול במסעדה ובעת שהיה בדרכו מהמסעדה לסניף הדואר.

8.         מהקביעה העובדתית האמורה, נובעת המסקנה המשפטית כי אין מדובר בתאונה שארעה תוך כדי נסיעה או הליכה, ממקום העבודה למעונו של התובע ועל כן, אין מדובר בתאונת עבודה, כמשמעה בסעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה 1995. למעלה מן הצורך, יצויין כי ב"כ הנתבעת, טען בסיכומיו, כי אין לקבל את הגרסה העובדתית שהוצגה על ידי התובע, אך לא חלק על כך שעל פי הגרסה העובדתית האמורה, אין מדובר בתאונת עבודה, כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי.

משראיתי לקבל גרסת התובע ולקבוע כי התאונה אינה מהווה, על פי נסיבותיה, תאונת עבודה, אין מקום להורות על ניכוי רעיוני של תשלומי המל"ל.

9.         אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת, לשלם לתובע, את סכום הפיצויים המוסכם, בסך של 100,000 ש"ח, בניכוי תשלומים תכופים ובצרוף שכ"ט עו"ד, בשיעור 13% ומע"מ.

הסכום האמור ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.