פסק-דין בתיק א 44671/05

1.         בפניי תביעה כספית לתשלום חוב בסך 97,740 ש"ח שהצטבר בחשבון הבנק של הנתבעת 1 ( להלן: "הנתבעת") שהתנהל אצל הבנק התובע ( להלן: "הבנק"). החוב מורכב מיתרת חובה בחשבון הנתבעת בסכום של 15,037 ש"ח ויתרת חוב הלוואה שלא נפרעה בסך של 80,383 ש"ח. התביעה הוגשה גם נגד הנתבע 2, משה חמי ( להלן: "חמי"), מנהל הנתבעת, מכח ערבותו לחובות הנתבעת.

2.         התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר וניתנה לנתבעים רשות להגן. עם זאת, נקבע כי עסקינן בהודאה והדחה ולכן נטל הראייה מוטל על הנתבעים, הואיל והנתבעים לא כפרו בחוב, אלא העלו טענה בדבר הסכמה בעל פה בינם לבין הבנק, בדבר אופן פרעון החוב.

3.         הנתבעים טוענים כי בחודש מאי 2005 החזיק הבנק בשיקים שהנתבעת מסרה לו לניכיון, בסכום של כ- 90,000 ש"ח, לאחר ששיקים אלה חוללו באי פרעון. חמי ביקש ממנהל הבנק, איתן לוין ( להלן: "לוין") שימסור לו את השיקים כדי שהנתבעים יוכלו לגבותם בעצמם, אך לוין סירב, ולכן הוסכם כי הבנק יעמיד הלוואה בחשבון ולאחר מכן יוחזרו השיקים לנתבעים. עוד הוסכם כי התמורה מכל שיק שייגבה, תועבר לחשבון לשם הקטנה של חוב ההלוואה ( להלן: "ההסכם הראשון"). הבנק אכן העמיד את ההלוואה, אך סירב להחזיר את השיקים לנתבעים. בעקבות כך הגיעו הנתבעים ולוין להסכם חדש, ולפיו, הבנק ינסה לגבות את השיקים בעצמו אך עד למיצוי הליכי הגבייה, הנתבעים לא יידרשו לפרוע את חוב ההלוואה ולא יכסו את החוב בחשבון ( להלן: "ההסכם השני"). הבנק החל בהליכים לגביית השיקים, ולכן התביעה הוגשה טרם זמנה.

4.         הבנק טוען כי חשבון החברה התנהל בצורה בעייתית מיום פתיחת החשבון, 13.2.2004. שיקים שהחברה הפקידה כבטחון לחובותיה, חוללו באי פרעון כבר בחודשים אפריל- יוני 2004. ביום 19.7.2004 נערכה פגישה בין  לוין לחמי, במהלכה הבטיח חמי כי החל מחודש אוגוסט 2004 הוא יפקיד כספים לחשבון כנגד כל שיק שיחולל באי פרעון. ביום 4.8.2004 הבטיחו הנתבעים במכתב לבנק לסלק את חובם לבנק החל מיום 15.8.2004 בדרך של הפקדת סך של 17,500 ש"ח מדי שבועיים, במהלך שלושה חודשים, עד לאיפוס החשבון. הנתבעים לא קיימו אחר הבטחות אלה. לכן דרש הבנק ביום 11.10.2004 סילוק של כל החובות. בס' 2 למכתב כתב הבנק כי ברשותו שיקים של לקוחות הנתבעת שחוללו באי פרעון, בסכום כולל של 88,700 ש"ח, וכי הבנק מוכן להחזירם לנתבעים לאחר שתמורתם תופקד לחשבון. ביום 3.5.2005 הסכים הבנק לפרוס את חובה של הנתבעת בדרך של העמדת הלוואה שהיתה אמורה להפרע בתשלומים. לכן נחתם ביום 3.5.2005 הסדר חוב בין הנתבעים לבין הבנק, לסילוק החוב שעמד אז על סך של 96,000 ש"ח, בדרך של העמדת הלוואה, שהיתה אמורה להפרע ב- 12 תשלומים חודשיים. הבנק מכחיש את הטענה כאילו סוכם על החזרת השיקים לנתבעים. לדברי לוין, הבנק אינו נוהג להחזיר ללקוח שיקים שהוא אוחז בהם שעה שחשבון הלקוח מצוי ביתרת חובה. לכל היותר, הבנק מוכן להעביר שיקים לידיו הנאמנות של עורך הדין המייצג את הלקוח, כנגד קבלת התחייבות בכתב של אותו עו"ד, לפיה כל סכום שייגבה מהשיקים יופקד לזכות החשבון. במקרה דנן, לא היתה בקשה כזו מצד הנתבעים וממילא לא סוכם דבר בענין מסירת השיקים לנתבעים. יתר על כן, באותה עת איבד לוין כל אמון בנתבעים, לנוכח הבטחות העבר שלא קויימו, ולכן בכל מקרה לא היה מסכים להחזיר להם את השיקים. עם זאת, לוין מאשר כי מסר לנתבעים צילומים של השיקים, כדי שיוכלו לפנות בדרישה אל מושכי השיקים. לאחר שהנתבעת חדלה לפרוע את ההלוואה, הוגשה התביעה הנוכחית.

5.         בתצהירו של לוין נמסר פירוט בדבר הליכי הגבייה שנקט הבנק בקשר לשיקים של לקוחות הנתבעת. על כן, הודיעה ב"כ הבנק בפתח ישיבת ההוכחות כי סכום התביעה המעודכן הינו 80,625 ש"ח נכון ליום 8.8.2006.

6.         גרסתו של הבנק נתמכת בהסדר החוב מיום 3.5.2005 (נספח ט' לתצהירו של לוין). בהסדר זה הודו הנתבעים בחובם לבנק. בס' 10 להסדר נכתב כי:

 " כבטחונות נוספים להבטחת פרעון החוב וכל התחייבות אחרת של החייב לבנק על פי הסדר חוב זה ישמשו הבטחונות המצויים ו/או שימצאו בידי הבנק"

משמע, על פי ההסכם בכתב בין הצדדים לא רק שאין זכר להתחייבות כביכול של הבנק להחזיר לנתבעים שיקים המוחזקים כבטחון בידיו, אלא שנקבע באופן מפורש כי הבנק ימשיך להחזיק בכל הבטחונות שהיו מצויים בידיו ערב ההסדר.

7.         מטעם הנתבעים העיד חמי. כאשר הוצג בפניו הסדר החוב, טען חמי כי " אני אומר לך שמבחינתי זה לא הסכם". (ע' 4 לפרוטוקול). וכל כך, למה? משום שעל גבי המסמך מצויות מחיקות של סעיפים מסויימים. זוהי טענת סרק. העובדה שעל גבי ההסכם נמחקו הוראות מסויימות, שלא היו רלבנטיות להסדר הספציפי, כגון הוראה בדבר הצמדה למדד (משום שלא היה מדובר בהלוואה צמודת מדד), אינה שוללת את תוקפן המחייב של ההוראות שלא נמחקו, קרי, ההודאה של הנתבעים בחובם לבנק, הקביעה בדבר העמדת הלוואה נושאת ריבית לשם סילוק החוב והקביעה כי הבנק ימשיך לאחוז בכל הבטוחות שבידיו. והא ראייה שמדובר בהסכם מחייב לכל דבר וענין, מכוחו של הסכם זה העמיד הבנק לנתבעת את ההלוואה שלימים לא נפרעה.

8.         טענתו של חמי בדבר הסכם בעל פה השונה מתוכנו של ההסכם בכתב, היא עדות בעל פה נגד מסמך בכתב. עדות כזו יכולה להספיק לצורך מתן רשות להגן, אך אין היא מועילה במסגרת התיק העיקרי, ואין להתירה, אלא אם באה הודאה מצידו של הצד שכנגד. במקרה דנן לא הודה לוין בקיומה של הסכמה אחרת בינו לבין הנתבעים זולת ההסכמה המשתקפת בהסדר החוב, ולכן לא ניתן לקבל את טענותיו של חמי בדבר אותה הסכמה אחרת כביכול.

            קיימת חזקה לפיה החוזה בכתב כולל את כל מה שהוסכם בין הצדדים. כפי שנפסק בע"א 138/56 דוידון נ. חב' בוני חיפה בע"מ פ"ד י"א 1474 בע' 1479:

" הטעם לדבר הוא שכאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא-ומתן שהתנהל ביניהם בעל-פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב כל מה שהוסכם ביניהם. לפיכך אין אנו אלא נותנים תוקף לכוונת הצדדים, בדחותנו כל הוכחה המוצעת לסתירת המסמך, כי למסמך יש ערך קונקלוסיבי, ודברים שאינם כלולים בו אינם נשוא להוכחה בבית-המשפט, מפני שאינם לענין."

ראה גם ע"א 7825/01 דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק. נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ   פ"ד נח(5), 348 ,עמ' 361-362:

" נהפוך הוא, ניסוחה של הערבות אינו מותיר מקום לספק באשר לכלליותה, ועל כן רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע (ראו עמוד 27 לפסק הדין) כי טענותיה של המערערת בעניין זה, וככל שהן מתייחסות לסיכום בעל-פה שהושג בטרם חתימת הערבות, הן בבחינת טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב אשר מכוח סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני אין מקום לייחס להן משקל ... ההיגיון העומד ביסודו של כלל זה הוא, שכאשר סיכום כלשהו בין הצדדים מתועד בכתובים, ההנחה היא כי הוא נותן ביטוי נאמן למוסכם ביניהם."

ראה גם ע"א 674/83 דניאלסה ס.א. חברה זרה נ' "גד שט" שותפות פ"ד מא(4), 113 ,עמ' 129-130.

חזקה לא נסתרה במקרה דנן.

9.         זאת ועוד, טענתו של חמי היא בלתי הגיונית על פניה. על פי מסמכי פתיחת החשבון, ובלא קשר להסדר החוב, כל שיק המופקד על ידי הלקוח משמש בטוחה בידי הבנק ומשועבד לבנק להבטחת פרעון החוב בחשבון. אין כל הגיון להניח כי הבנק יהיה מוכן להוציא מתחת ידיו בטוחות בדמותם של שיקים שהפקידו הנתבעים, במיוחד כאשר מדובר בחשבון בעייתי מן היום הראשון. איזו טובת הנאה היתה עשוייה לצמוח לבנק לו הוציא תחת ידיו את השיקים בהם אחז, ומסר אותם לחמי? מי היה ערב לבנק שחמי אכן ידאג באמת ובתמים להעביר לבנק את הכספים שיגבה מהשיקים לאחר שאלה יוחזרו לידיו? הנתבעים לא העניקו לבנק טובת הנאה כלשהי בכך שנטלו הלוואה לשם סילוק חובם, ומכאן שאין הגיון לייחס לבנק כוונה לתת להם מתנות חינם, בדמות ויתור על בטוחות.

            אין גם כל הגיון בגרסתו של חמי בדבר אותו הסכם שני, מאוחר יותר, אשר לפיו הוסכם כביכול כי כל זמן שהבנק מנסה לגבות בעצמו את השיקים, פטורים הנתבעים עצמם מפרעון ההלוואה. איזה הגיון יכול היה לעמוד מאחורי הסדר מוזר שכזה? מדוע שהבנק ירע את מצבו, ויסכים על מעין "שמיטת חובות" בלתי מוגבלת בזמן כל זמן שהוא מנסה לגבות בעצמו את השיקים? הרי האחיזה בשיקים נועדה לשפר את מצבו של הבנק, בהיותם בטוחה לפרעון החוב, ולא להרע אותו בכך שעצם האחיזה בהם תמנע מהבנק את האפשרות לגבות את חובו ישירות מבעלי החוב עצמם, הם הנתבעים. ונניח כי היתה הסכמה מוזרה שכזו- האם ייתכן שהיא תעמוד לעולמי עד? והרי עד להגשת התביעה עלה בידי הבנק לגבות רק חלק זעום מאותם שיקים, וברור שלא ניתן לייחס לו הסכמה להמתין עם גביית החוב מהנתבעים עד שיבוא אליהו הנביא. ומי בדיוק יקבע מתי מוצו הליכי הגבייה של השיקים, כדי שממועד זה ואילך יוכל הבנק לדרוש מהנתבעים לפרוע בעצמם את חובם? והאם לא ניתן לבוא ולומר כי לכל הפחות במועד ישיבת ההוכחות, בחודש ספטמבר 2006, מקץ למעלה משנה של מאמצי גבייה מטעם הבנק, רשאי היה הבנק לשוב ולדרוש מהנתבעים לפרוע בעצמם את החוב? סימני שאלה אלה מובילים למסקנה כי אין כל ממש בגרסתו של חמי בענין קיומו של הסכם שני כביכול.

10.        טוענים הנתבעים בסיכומיהם כי הבנק לא הוכיח כמה כסף גבה באמצעות השיקים שבידיו לאחר מועד עשיית תצהירו של לוין, ולכן דין התביעה להמחק. אין בידי לקבל טענה זו. הבנק יצא ידי חובתו בכך שהוכיח מה היה חובם של הנתבעים במועד הגשת התביעה, ומה היה חובם המעודכן בעת עשיית התצהיר. לא מוטל על הבנק הנטל לשוב ולעדכן מעת לעת את תצהיריו לפי התקדמות הליכי הגבייה, אם אכן היתה התקדמות כזו, אלא הנתבעים הם שהיו צריכים לדרוש מהבנק, קודם לישיבת ההוכחות, מידע מעודכן בענין זה. ברור כי כל סכום שהבנק גבה באמצעות אותם שיקים, מאז עשיית תצהירו של לוין, צריך להזקף לזכות חשבונה של הנתבעת (בניכוי הוצאות הגבייה), אך אין בכך כדי להכשיל את התביעה הנוכחית. הרי לא יהא לדבר סוף: גם אם תוגש תביעה חדשה ומעודכנת, כפי שמציעים הנתבעים בסיכומיהם, תמיד יוכלו הנתבעים לבוא ולטעון כי בזמן שחלף מאז עשיית התצהירים בתביעה המעודכנת ועד למתן פסק הדין, אולי נגבו כספים נוספים בגין השיקים, וחוזר חלילה.