פסק-דין בתיק א 44654/06

לפני תביעה שיטרית שהוגשה על ידי התובעת, החברה למימון בע"מ, נגד חברת סעיד עותמאן בע"מ, מר עותמאן ניזאר ומר עותמאן סעיד מוחמד, הנתבעים 1 - 3 בהתאמה.

התביעה

ביום 25.5.99 התקשרה הנתבעת 1 בהסכם עם התובעת, אשר הינה חברה העוסקת במתן שירותי רדיו טלפון נייד, לצורך רכישת 7 מכשירים סלולאריים ולצורך עשיית שימוש בשירותי התובעת. במסגרת ההסכם, מימנה התובעת עבור הנתבעת 1 את מרבית עלות המכשירים שנרכשו על ידה.  לפי תנאי ההסכם, במקרה של הפרת ההסכם על ידי הנתבעת 1, מחויבת הנתבעת 1 לשלם לתובעת את העלות המלאה של המכשירים. להבטחת התחייבותה זו, משכה הנתבעת 1 שני שטרי חוב לביטחון, לטובת התובעת, האחד בסך 1,300 ש"ח בערבות עצמית והשני בסך 15,447 ש"ח בערבות הנתבעים 2-3. סכומים אלה הנם בגובה הסכום המקסימאלי של עלות המכשירים, כאשר סכום החיוב במקרה של הפרת ההסכם, הנו יחסי לתקופת ההתקשרות בפועל, לעומת תקופת ההתקשרות המרבית שעליה הוסכם של 36 חודשים.

הנתבעת 1 הפרה את ההסכם בכך שלא כובדו הוראות הקבע הבנקאיות אותם נתנה לטובת התובעת. בשל כך, נותקו ביום 1.8.00 מכשירי הנתבעת 1 עד לפירעון חובה.  סכום החוב בגין יתרת המכשירים ביחס לשטר החוב הראשון, עמד על 890 ש"ח ואילו סכום החוב בגין עלות המכשירים ביחס לשטר החוב השני, עמד על 10,566 ש"ח. לאחר הגשת השטרות לביצוע, שילמה הנתבעת 1 לתובעת סך של 878 ש"ח כך שחוב הנתבעים בגין השטרות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ולאחר הקיזוז בגין תקופת השימוש, הינו 15,061 ש"ח.

ביום 24.1.01, הגישה התובעת את שטרי החוב לביצוע בהוצאה לפועל ובהתאם נפתחו שני תיקי הוצאה לפועל. ביום 15.3.01 הגישו הנתבעים התנגדויות לביצוע השטרות. הדיונים בשתי ההתנגדויות אוחדו, בהסכמת הצדדים, כך שנפתח תיק נוסף המאחד את התיקים (כלומר, סה"כ שלושה תיקים). ביוני 2001, הוגשה על ידי חברת מירס תביעה כספית בסך 9,319 ש"ח כנגד הנתבעת 1 בגין השימוש השוטף במכשירים (להלן: "התביעה בגין עסקת היסוד"). ביום 7.11.01 ניתן פס"ד בהעדר הגנה ובהתאם לכך, ביום 29.11.01, נפתח תיק הוצאה לפועל בגין עסקת היסוד. לאחר מכן, ביום 19.1.02, התקיים דיון בפני כב' השופטת גרוסמן, במסגרת התיק המאוחד בהתנגדויות לביצוע השטרות. בדיון זה הגיעו הצדדים להסכמה, בעצת ביהמ"ש, שלפיה ההליכים בשלושת התובענות יעוכבו ויופסקו עפ"י תקנה 154 לתקסד"א. עוד הוסכם כי במידה והנתבעים יחויבו בהליך הנפרד המתקיים בינם לבין חברת מירס עפ"י עסקת היסוד, יביא הדבר גם לסילוקו של החוב נשוא התיק שנדון בפני כב' השופטת גרוסמן. עוד הוסכם כי במידה והנתבעים לא יחויבו בהליך הנפרד הנ"ל, מול חברת מירס, יחודש הדיון ויתמקד בשאלת האחיזה של התובעת בשטרות וטיבה.

התובעת טוענת כי עד ליום הגשת התובענה דנן, לא קיימו הנתבעים את ההסכם ולא שילמו את חובם בתביעה בגין עסקת היסוד ועל כן, יש לפתוח מחדש את התביעות מכוח שטרי החוב.

התובעת מבהירה כי בעבר, לפני שנת 2003, כאשר חברת מירס ביקשה לגבות חוב מלקוח, הייתה מגישה שתי תביעות נפרדות, האחת, בגין החוב שנוצר מהשימוש השוטף במכשירים והשנייה, לפירעון שטרי החוב, אשר ניתנו להבטחת התשלום עבור עלות המכשירים (תביעה זו הייתה מוגשת על ידי התובעת, אשר אליה הוסבו שטרי החוב). ההסכם בין חברת מירס ללקוח כולל תקופת התחייבות בת 36 חודשים, כאשר הפרת ההסכם טרם סיום תקופה זו, גורר אחריו תשלום עבור עלות המכשירים שניתנו ללקוח בכניסתו לשירות כמופיע בשטרי החוב, בקיזוז החלק היחסי של עלות המכשירים בגין תקופת השימוש בפועל לעומת תקופת ההתחייבות.

ההגנה

הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה מפאת שיהוי. כמו כן, נטען כי התובעת ניהלה נגד הנתבעים שלוש תביעות בבית משפט השלום בתל-אביב באותו עניין. התובעת לא הצליחה לקבל אף פסק דין נגד הנתבעים. ההליכים בשלושת התיקים עוכבו והופסקו, בין היתר, לאחר שבית המשפט שוכנע בטענות הנתבעים. הסכמת הצדדים בדיון בפני כב' השופטת גרוסמן, מתייחסת לכל התביעות ולא רק לתביעה השטרית. הנתבעים לא קיבלו מעולם את פסק הדין שניתן בהעדר בעסקת היסוד. לבסוף, טוענים הנתבעים כי ההסכם בוטל על ידם, לאחר שלא ניתן היה לעשות שימוש במכשירים עקב בעיות קליטה. 

דיון

האם קיים מחסום דיוני מפני הגשת התביעה

מעיון בהחלטת כב' השופטת גרוסמן ופרוטוקול הדיון והסכמת הצדדים, עולה כי התביעות בגין שטרי הביטחון לא מוצו ולא קם מעשה בית דין בקשר אליהם. הצדדים הסכימו במפורש על הקפאת ההליכים בקשר לשטרות, עקב התביעה בגין עסקת היסוד. ברור הדבר כי בנסיבות אלה, לא קם מעשה בית דין. לפי פרשנות מילולית פשוטה של הסכמת הצדדים וכן של ההחלטה עצמה, שחזרה פחות או יותר על הסכמה זו (אמנם בניסוח מעט שונה), עולה בבירור כי אם הנתבעת 1 תשלם למירס על פי עסקת היסוד כי אז התביעה בגין השטרות תראה כמסולקת, אולם אם לא יעשה כן, יתחדש הדיון בקשר לשטרות. זאת גם הפרשנות הסבירה וההגיונית המתקבלת      מפרשנות נסיבות העניין.

הנתבעת 1 התקשרה בעסקה לרכישת מכשירים וקבלת שירותים. על פי השיטה שהייתה נהוגה אז אצל התובעת ואצל מירס, הוגשה נגד הנתבעת 1 תביעה על ידי מירס בגין עסקת היסוד בגין התשלומים השוטפים על שימוש במכשירים ובנפרד הוגשו השטרות בגין החוב על יתרת המכשירים (שהנו למעשה סוג של פיצוי בגין הפרת ההתחייבות לצרוך שירותים למשך תקופת ההסכם של 36 חודשים שבגינה מקבל הלקוח הנחה מראש על המכשירים, הנחה שלמעשה מובטלת במקרה של הפרת ההסכם על ידי הלקוח).

עד היום לא שילמה הנתבעת כל תשלום בגין התביעה עבור עסקת היסוד. טענה כאמור לא נטענה וממילא דבר התשלום לא הוכח. משמעות הדבר, כי  עד היום לא נפרעה מירס בגין החוב השוטף והתובעת לא נפרעה בגין החוב על יתרת המכשירים. משמעות הדבר כי גם לפי כל פרשנות מהותית של נסיבות כריתת ההסכם בפני כב' השופטת גרוסמן, אין כל בסיס לטענה בדבר מחסום דיוני שקיים היום בפני הגשת התביעה השטרית שבפני עקב ההסכמות שהושגו בזמנו.

גם לא מצאתי פגם מהותי בכך שהתובעת לא חידשה את הליכי התביעה  השטרית שנפתחו בזמנו, ותחת זאת בחרה להגיש תביעה שטרית לבית המשפט. גם אם ניתן היה לחדש את התביעות הקודמות, לא נגרם כל נזק לנתבעים, מכך שנפתח תיק חדש.

טענת הנתבעים שלא ידעו על התביעה בגין עסקת היסוד ו/או על מתן פסק הדין בה, אינה מקובלת עלי. מפרוטוקול הדיון מיום 29.1.02 עולה כי נושא התביעה בגין עסקת היסוד הועלתה במפורש. למרות הצהרות שניתנו על ידי הנתבעים בהליך דנן, לא מצאתי כל ראיה לכך שהנתבעים פעלו להגשת בקשה לבטל את פסק הדין שניתן בעסקת היסוד.

המסקנה היא, כי התובעת הייתה רשאית להגיש את התביעה דנן, אשר כאמור, הופסקה בזמנו ולא הוכרעה מעולם.

טענת השיהוי

יש לדחות גם את טענת השיהוי. ניתן היה אמנם להגיש את התביעה שבפני מוקדם יותר, אולם לא מצאתי כי השיהוי בהגשתה גרם לנתבעים נזק כנטען. התביעות הקודמות הוגשו מספר חודשים לאחר ניתוק המכשירים עקב ביטול הוראת הקבע. במסגרת ההליכים הקודמים לא חל כל שיהוי, אפוא, וחזקה על הנתבעת 1 כי איתרה והכינה בזמנו את כל המסמכים הנוגעים לעניין. הדיון בפני כב' השופטת גרוסמן הותיר פתח לחידוש ההליכים. לפיכך, שומה היה על הנתבעת 1 לשמור את מסמכיה וככל שלא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה.

האם הנתבעים ביטלו את ההסכם כדין עקב הפרתו מצד המשיבה

לגופו של עניין, טוענים הנתבעים כי הם אינם חייבים לתובעת סכום כלשהו, וכי התובעת היא זו שהפרה את ההסכם ביניהם. גרסת הנתבעים הנה כי ההסכם בוטל על ידם, מאחר ולא ניתן היה לעשות שימוש כלשהו במכשירים שניתנו להם, מכיוון שלא הייתה קליטה במכשירים אלו כלל וכלל (ראה סעיף 19 לתצהירי עדות הנתבעים). לא רק שטענה זו לא הוכחה בפני, אלא שאף הוכח להפך. הנתבעים השתמשו במכשירים במשך כשנה, עד לניתוקם והנתבע 2 אף הודה בכך בחקירתו (ראה פרוטוקול הדיון מיום 22.11.07 בעמ' 12 ובעמ' 13). כמו כן ,לא הובאה בפני כל ראיה ממשית לפניית הנתבעים לתובעת בגין ליקויים אלו. נהפוך הוא, לפי עדותו מר בוכשרייבר מטעם התובעת, שמצאתי אותה כמהימנה עלי, לא נמצאו במערכת המידע של חברת מירס פניה או תלונה של הנתבעים על בעיות קליטה (ראה תצהירו וכן פרוטוקול הדיון מיום 22.11.07 בעמ' 11). 

גם טענת הנתבעים כי החזירו את המכשירים לתובעת לא הוכחה בפני. הנתבעים מעלים טענה זו בעלמא, שכן לבד מהצהרתם לא הובאה ראיה ממשית לטענה זו. במערכת המידע הממוחשבת של חברת מירס, לא נרשמה כל החזרה כזו (ראה פרוטוקול הדיון בעמ' 9 ו-11). ממילא לא מצאתי כי בהסכם של הנתבעת 1 מול התובעת, עומדת זכות להחזרת מכשירים וקבלת זיכוי בגינם במקרה של הפרת ההסכם.