פסק-דין בתיק א 4447/94

1.       זו תביעה שהוגשה לפני זמן רב, והתמשכה עקב היענות לבקשות הצדדים. לטענת התובעת, בסוף 1985 פלשו הנתבעים לחלקה 150 בגוש 10839 ברח' כטיב 1 בחיפה (להלן: הנכס) והקימו בו קיוסק שבו מכרו שווארמה, פלאפל ומשקאות. ביום 26.2.86 הוגשה תביעה לפינוי וניתן פסק דין פינוי ביום 21.6.90. הנתבע 3 הגיש תביעה לבית המשפט וקיבל צו מניעה זמני האוסר על התובעת להרוס את הקיוסק בטענה לבעלות על הנכס מכוח הסכם מכר בינו לבין הנתבעים 1 ו- 2 שלפיו שילם 10,000 דולר ארה"ב, ולפני כן שכר את הקיוסק מהנתבעת 2 תמורת 380 דולר לחודש. ביום 21.12.93 ניתן פסק דין שביטל את צו המניעה הזמני וקבע שאין לנתבע 3 זכויות בקיוסק. לפיכך, תובעת התובעת דמי שמוש ראויים בסך 380 דולר לחודש מדצמבר 85 עד ליום הפינוי בפועל 2.1.94 ועוד היא תובעת מהנתבעת 2 10,000 דולר שקיבלה עבור מכירת הקיוסק שלא היה שלה. בכתב ההגנה הוכחש האמור בתביעה ונטען כי הנתבע 3 קיבל את כספו בחזרה מהנוכח שלא יוכל לקבל בעלות וחזקה מסודרים. בישיבת יום 5.4.00 בפני השופט צמח הוסכם בין הצדדים כי הנתבעים לוי דוד ועליזה קיבלו את החזקה בנכס בהתאם לחוזה שנעשה בינם לבין המחזיק הקודם, אדם בשם שמינו, בתאריך 1.11.85, והנכס נהרס ביום 2.1.94. לפי החלטת בית המשפט, ניתנה ביום 2.6.98 חוות דעת מומחה שמאי המקרקעין מר וולקן כי דמי השמוש הראויים בנכס בהנחה ששימש למכירת פלאפל שווארמה ומשקאות והכיל את הציוד המתאים לכך הם 355 דולר ארה"ב. ללא הציוד, נקבע שדמי השימוש הראויים הם 300 דולר לחודש. 

2.       נטענה טענה להעדר זכות להגשת התביעה מכיוון שבתביעת הפינוי לא התבקש פיצול סעדים. אין צורך בהיתר לפיצול סעדים לאחר מועד תביעת הפינוי, שכן זו עילה אחרת. אכן, לגבי התקופה שעד הגשת התביעה לפינוי, בסוף פברואר 86 לא נתבקש פיצול סעדים ועל פי תקנה 46 אין התובעת זכאית לתבוע בהעדר רשות לפיצול כאמור. על כן, הדיון יהיה רק לגבי התקופה שממרץ 86.

3.       השאלה הראשונה היא האם הנתבעים היו משיגי גבול ומתי. הנתבעים  1 ו- 2  טענו בתצהיריהם שרכשו את הנכס כדין תמורת מחיר מלא, אך בענין זה קיים השתק פלוגתא משנקבע על ידי השופט שילוני בפסק דינו מיום 21.6.90 שהנתבעים רכשו את הנכס ביודעין מאדם שלא היתה לו כל זכות חוקית בנכס.  הנתבעים טענו כי הנתבע 1 עזב את הנכס משניתן פסק הדין לפינוי ביום 21.6.90 ואז נטלה אשתו, הנתבעת 2, שננטשה על ידו, את החזקה עד דצמבר 90 מועד בו נפצע הנתבע 1 בתאונת דרכים ואז העבירה את הנכס לנתבע 3, חיים בן לולו.  כמו כן, בשנת 1987 רכש הנתבע 3 את המחסן המצוי בנכס תמורת 10,000 דולר וביום 25.1.91 שכר את הנכס נשוא התובענה. באשר למחסן, הגיש הנתבע 3 תביעה להצהיר על בעלותו במחסן. ב"כ הנתבעים טען כי יש שני מבנים, האחד ברח' כטיב 1 שהוא הנדון והשני ברח' כטיב 3. טענה זו נדחתה בפסק דינה של השופטת טובי פרידמן בת"א 21386/93 שהוא תביעת הנתבע 3 לבעלות בנכס, אשר קבעה גם שהקיוסק הנוסף, שלגביו נטען שנמכר לנתבע 3 ב- 1987, הוסף לאחר נובמבר 93.  

אשר לנתבע 1, אין חולק שהוא לא מסר את הנכס לתובעת, וגם לא קיים את הצו להרוס את המבנה. טענתו שעזב את הנכס לאחר פסק דין הפינוי אינה מתיישבת עם התנהגותו והתנהגות אשתו הנתבעת 2 שפעלו ביחד בצוותא חדא למניעת הפינוי, כפי שנפסק למשל בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 2785/92  מיום 3.8.93.     

גם לפי הטענות האמורות, הרי הנתבעת 2 לא העבירה את הנכס לנתבע 3 בינואר 91 אלא השכירה לו את הנכס, שהרי הנתבע 3 היה שוכר בלבד. מתביעה שהגישה הנתבעת 3 בת"א 7870/02 ביום 12.5.92 עולה שהיא טוענת לזכותה להחזיק בנכס אותה שעה. ב"כ הנתבעים אף העיד באותו תיק ביום 20.5.98 על זעקות השבר של התובע שעקב פעולות הריסה שפגעו בקיוסק במרץ 92 הקיוסק נהרס ולא יהיה לה ממה לאכול. מכאן שהיא החזיקה אז בנכס. יתר על כן, היא אינה טוענת שהיא נטלה את הנכס מהנתבע 1 שנטש אותו אלא שהיא רכשה אותו בשנת 85 דהיינו יחד עם בעלה הנתבע 1. לכך יש להוסיף את ההסכם שלפיו מכרה הנתבעת 2 לנתבע 3 את הקיוסק שטענה שהוא ברח' כטיב 3 משנת 1987, קודם שנטלה כביכול את הנכס מבעלה. זאת ועוד, גם הטענה שעקב פציעתו של הנתבע 1 שלפי הטענה נטש אותה, היה עליה לפנות את הנכס אינה מצביעה אלא על כך שהיא ובעלה הנתבע 1 החזיקו ביחד את הנכס.  גם בדיון בפני השופט ג'ובראן ביום 19.11.93 התחייבה הנתבעת 2, שהציגה עצמה כמחזיק היחיד בנכס, לפנות את הנכס ולמסור לתובעת את המפתחות עד 5.12.93, ולא עשתה כן, כפי שקבעה השופטת פרידמן. מכאן, שעד סמוך לפני הריסת הנכס, החזיקה הנתבעת 2 בנכס. לפיכך, אני קובע שהן הנתבע 1 והן הנתבעת 2 החזיקו בנכס ללא זכות בדין החל ממרץ 86 ועד הריסתו בתחילת ינואר 94.

לגבי הנתבע 3, עולה מן הראיות שהחל מ- 20.7.87 החל לעבוד בנכס, אם לפי שכירות מהנתבעים האחרים ואם כחבר של הנתבע 1 שעה שזה נפצע בתאונת דרכים. תביעתו להכרה בזכויותיו בנכס נדחתה. מכאן שהוא היה מסיג גבול ועליו לשלם דמי שימוש החל מיום 20.7.87.  

על כן, זכאית התובעת לדמי שימוש ראויים מהנתבעים 1 ו- 2 לגבי החודשים מרץ 86 עד דצמבר 93 - 94 חודשים, ומן הנתבע 3 לגבי החודשים אוגוסט 87 עד דצמבר 93 - 77 חודשים.

4.       השאלה הבאה היא דמי השימוש הראויים. הנתבעים טענו שקיבלו צריף במצב רעוע ומשטח בטון שעליו היו קירות מפח גלי ללא חשמל, מים וביוב והם שיפצו אותו ללא היכר. בתביעה שהוגשה בשנת 86 נטען על ידי התובעת כי היה צריף בשטח של 2 מ"ר עזוב וללא שימוש אשר הנתבע 1 תפס את החזקה בו והרחיבו לרוחב של 3.5 מ'. השאלה היא האם כאשר פולש נכנס לנכס, מרחיב אותו ועושה בו שימוש, הוא חייב בתשלום דמי שימוש על הנכס שאליו נכנס או על מלוא השימוש שעשה בנכס. התשובה לשאלה זו היא שמאחר שדמי שימוש ראויים הם ענף מענפי דיני עשיית עושר ולא במשפט, נבחנת שאלת התעשרותו של הפולש ולא שאלת נזקיו של בעל הנכס. התעשרותו כוללת את השימוש בנכס המורחב, אלא שיש לנכות ממנה את הוצאות ההרחבה. הנתבעים לא הביאו כל ראיה לגבי הוצאות ההרחבה. אם ניתן היה להסיק על הוצאות ההרחבה מהנזקים שנתבעו בגין הריסה, הרי לפי קביעת השופט רנד, אלה לא הוכחו.

אשר לסכום של 10,000 דולר ששולם עבור הנכס לפי ההסכם, הצהיר הנתבע 3 כי סכום זה הוחזר לו על ידי הנתבעים 1 ו- 2 עם הריסת הנכס בתחילת ינואר 94. מבלי לדון בשאלה האם זה נכון או לא, שכן במקומות שונים נטענו דברים שונים לגבי המועד להשבת הסכום והסיבה להשבתו, בכל מקרה אין לתובעת זכות בסכום זה, שכן מבחינתה, הנתבעים ביחד לא התעשרו בסכום זה שהוחלף ביניהם. אם יש להביאו בחשבון כהתעשרות של הנתבעת 2, יש לנכותו כהפסד של הנתבע 3. על כן, אין זה מן הראוי לפסוק על תשלום סכום זה.  

חוות דעתו של השמאי מתחזקת על ידי העובדה שבהסכם השכירות שהציגו הנתבעים ביניהם, הוסכם על דמי שכירות של 380 דולר לחודש, ואם הוא גבוה יותר מקביעת השמאי, אזי הוא הביא בחשבון את המוניטין שטען לו הנתבע 1, שלא הובא בחשבון על ידי השמאי. השמאי קבע 300 דולר לחודש ללא הציוד. הנתבעים טענו ששילמו בשנת 85 5,800,000 ש"י, שהם 5,800 ש"ח,  עבור הקיוסק. אותה שעה היה מדובר בכ- 8,500 דולר. בהנחה שהנתבעים השקיעו סכום דומה לרכישה בשיפוץ והרחבת הצריף ההרוס לקיוסק בשטח כפול, על דרך האומדנא אני מעריך הפחתה של 8,500 דולר עקב שיפוצים שנעשו על ידם.  דהיינו, לגבי הנתבעים 1 ו- 2, דמי השימוש הם 94 X 300 = 28,200 דולר פחות 8,500 דולר דהיינו סכום בשקלים השווה ל- 19,700 דולר. לגבי הנתבע 3, שלא השקיע בשיפוץ, אין הוא זכאי להפחתות כלשהן, אך אינו חייב בתשלום יותר מהנתבעים 1 ו- 2 ועל כן, חיובו יצטמצם לחיוב זהה.

5.       הנתבעים טענו טענה שהיא הרחבת חזית בדבר נזקים שנגרמו להם על ידי הריסות שביצעה התובעת. מבלי לדון בשאלה אם זכאים הנתבעים לפיצוי על הריסות שביצעה התובעת שגרמו נזקים לנכס שבו לא היתה להם זכות להחזיק, ענין זה נתבע כבר בת"א 7870/92 שבו ניתן פסק דין על ידי השופט רנד מיום 3.1.00 שבו נדחתה התביעה. מכאן שיש השתק עילה המונע טענה זו. 

5.       בסיכומים הופיעה  טענת התיישנות. טענה זו, שיש להעלותה בהזדמנות הראשונה, לא הועלתה בכתב ההגנה, ועל כן אני דוחה את הטענה.

6.       טענה נוספת בפי הנתבע 1 היא טענה על מצבו הגופני והכספי הקשה. גם הנתבע 3 טען למצב כספי וגופני ונפשי קשה. למרות זאת, הואילו לפי עדותו הנתבעים 1 ו-2 להחזיר לנתבע 3 סך של 10,000 דולר עקב מצבו הקשה. מכאן, שבידם להחזיר 10,000 דולר שקיבלו לטענתם כדין והם מחזירים כצדקה. אשר לעובדות, אין בידי לבדוק את נכסי הנתבעים ואת טענותיהם. זאת יעשה ראש ההוצאה לפועל. כך למשל, הצהיר הנתבע 1 כי הוא ובני משפחתו מתקיימים משכר דירה של 6,600 ש"ח ברוטו, בנוסף על קיצבאות. אם מקבלים שכר דירה כנראה שיש נכס מושכר. יהיה זה ענינו של ראש ההוצאה לפועל קבוע באיזה צורה יש לשלם את החיוב על פי פסק הדין. ככל שהדברים אמורים בהתנהגות הנתבעים עד עתה, הם לא חסכו במאמצים לעכב ולמנוע את מימוש זכויות התובעת בנכס, הן על ידי פינויו והן בעיכוב ההליכים בתיק זה תקופה ארוכה. בנסיבות אלה, איני רואה סיבה לקבוע שלמרות זכותה של התובעת, היא לא תזכה לממש את זכותה מכיוון שהנתבעים  טוענים שהם חסרי יכולת. על כן, לא ניתן להתחשב בשלב זה בנימוקים אלה.

7.       על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סכום בשקלים השווה לסך 19,700 ש"ח ביום 4.1.94 ובצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום 4.1.94 ועד לתשלום המלא בפועל, וכן הוצאות המשפט, כולל שכר טירחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים

ניתן היום ח' באייר, תשס"ה (17 במאי 2005) בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: