פסק-דין בתיק א 44258/06

1.       לטענת התובעת, נפגעה בתאונת דרכים ביום 24.12.05 בעת שנסעה ברכב מס' 52-987-29 נהוג ע"י נתבע 2 ומבוטח ע"י נתבע 1.

          הנתבעים הכחישו חבותם והיות התאונה תאונת דרכים כמשמעה עפ"י חוק הפלת"ד.

          לפיכך, פוצל הדיון ונדונה תחילה שאלת החבות.

2.       התאונה

          א.      התובעת העידה כי:

                   "פתחתי את דלת ימין אחורית ותוך כדי הירידה מהרכב, נתקעה רגלי הימנית במרצפת בולטת במדרכה שהיתה מונחת קרוב וצמוד לאבן השפה ונפלתי מלוא קומתי ארצה ונפגעתי קשות..." (סעיף 6 לת/1).

          ב.      מאחר ובעלה של התובעת ישב לפניה ברכב לא ראה התאונה (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 19-21) ועל כן נותרת גרסתה כעדות יחידה של בעל דין כמשמעה ב סעיף 54 לפקודת הראיות.

          ג.       אין מחלוקת בין הצדדים, כי אם ארעה התאונה כתוצאה מנפילה תוך כדי יציאה מהרכב הינה תאונת דרכים כמשמעה עפ"י דין אלא שלטענת הנתבעים לא מן הנמנע כי התאונה ארעה לאחר שהתובעת כבר יצאה מהרכב ועל כן אין המדובר בתאונת דרכים.

          ד.      לטענת התובעת: "ברצוני לציין כי ירד גשם שוטף וחזק וכי המרצפת בלטה מעל אבן השפה ומכאן נפלתי" (סעיף 7 לת/1). גם את הסיבה לנפילה לא יכול היה בעלה של התובעת לאשר (סעיף 10 לת/2 ועמ' 5 לפרוטוקול שורות 20-21).

          ה.      לתובעת לא היו תמונות של מקום התאונה. היא ובעלה היו בדרכם לביקור אצל אחות הבעל המתגוררת בסמוך.

                   "לשאלתך, אם אין לי משהו להראות שמעיד שהיתה מהמורה על המדרכה - הודיעו להם. גיסתי גרה שם היא אמרה שדברו  בעיריה.

                   אין לי מושג אם הלכה רשמית לעיריה... יש לי את הטלפון שלה ואפשר לברר אם מסרה בעיריה. אין לי מושג אם עשתה זאת" (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 3-6). לא זו בלבד שהתובעת סתרה עצמה כשבהבל פה העידה שגיסתה אמרה לה שהודיעו בעיריה, אך גם כי אין לה מושג אם הדבר נעשה אלא שהגיסה כלל לא הובאה לעדות, אפילו לא כדי להעיד על מצב המקום וכידוע: "... הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" (ע"א 27/91 קבלו נ' בן שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מ"ט (1) 450, 457).

                   ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ , פ"ד מ"ד(4) 595 וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח', פ"ד מ"ד(1) 239, 245).

          ו.       ב"כ התובעת מבקש לראות בעדות הבעל בחקירתו החוזרת כי: "לשאלתך, איזה מרחק היא היתה מהרכב כשיצאתי החוצה להרים אותה - מטר. יצאתי בקדמי, והיא נפלה מהכסא האחורי. היא יצאה את הרכב וירדה. כשמצאתי אותה על המדרכה היא היתה ליד המושב האחורי, צמוד לרכב. אפילו לא 20 סמ', צמוד לרכב" (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 17-19). סיוע לעדות התובעת כי נפלה תוך כדי יציאה מהרכב. אלא שנשמט ממנו האמור בע.א. 761/79 פד"י לה' (2) 48 - 55 : "אם תמצית  לומר שאין סעיף 54 צריך לחול בענין שלפנינו משום שלמעשה היו כאן שתי עדויות, זו שלו (הבעל - מ.ש.) וזו שלה - (האישה - מ.ש.) ולא עדות יחידה, אף אני אשיב, שעל כל פנים יש ללמד הקש מהוראתו: יש כאן, לאמיתו של דבר, עדות אחת שיצאה משני פיות, ואין לה סיוע. ושני הפיות הם לא רק של בעל דין ובן זוגו כי אם אף של שני בעלי הדין, שתביעתם אחת (או האינטרס אחד - מ.ש.) טעמה של הוראת סעיף 54 היא למנוע ולסכל תביעה מבויימת שיקשה על נתבע לסתרה או להזימה, ותביעה מעין זו שלפנינו (ולפנינו - מ.ש.) היא  ממין התביעות שיקשה מאוד על נתבע לסתרן או להזימן בראיות משלו. תביעתם המתבשלת בין בני זוג לבין עצמם, בעדות הטבחים לא סגי להוכחתן... אך חוששני שעצם מהימנותה בלבד  של עדות בני הזוג אינה מגיעה לעולם לכדי נסיבה מיוחדת אשר כזאת, שהרי בלעדי מהימנות שום עדות אינה יכולה לעמד בלאו הכי".

          ז.       גם לו היתה גרסת התובעת עקבית ועקביות זו באה לידי ביטוי במסמכים הרפואיים שליוו הטיפול בה לאחר התאונה, ולטענתה כתוצאה ממנה, לא היה בכך כדי לשמש סיוע כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות (שם, בעמ' 55) אלא שבעניננו לא באה גרסת התובעת לידי ביטוי בפני אף גורם אחר למעט ביהמ"ש:

                   1)       כבר בביה"ח ביום התאונה נרשם: "הגיעה עקב נפילה וחבלה בפנים משמאל" (נ/1). בלא כל אזכור לגורם לנפילה או לרכב. למותר לציין כי בביה"ח היו מאמצים הקרבה לרכב לצורך קביעת התאונה כתאונת דרכים לשם זיהוי הגורם המשלם.

                   2)       גם בפני המומחה לא.א.ג. אצלו נבדקה התובעת למעלה משבועיים לאחר התאונה ולאחר שכבר נתנה בפני עוה"ד תצהיר הקושר התאונה לרכב ומפרט הגרסה שבאה לידי ביטוי בתצהיר עדותה הראשית (נ/4), טענה רק "נפלתי לפני שבועיים. הייתי בבי"ח וולפסון..." (נ/2).

                   3)       גם באישור המחלה שקבלה התובעת למחרת חתימתה על התצהיר נ/4, אין זכר להיות התאונה תאונת דרכים (נ/3).

                             הסברה של התובעת: "אמרתי (בביה"ח - מ.ש.) שהיתה אבן ונפלתי ביציאתי מהרכב. אני לא יודעת מה רשמו... אמרתי לה זאת אבל היא רשמה מה שהיא רשמה" (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 1-3). יותר מתמוהה כיוון שאם אכן נרשם בטעות בביה"ח נפילה, בודאי שאין בדבריה הסבר לחוסר ברישומים המאוחרים.