פסק-דין בתיק א 44092/04

התובע, יליד 1978, עותר לפצותו בגין נזקיו שנגרמו עקב רשלנות רפואית של הנתבעות בטיפול שניתן לידו הימנית. התובע נפצע בתאונת דרכים ביום 9.4.97 (להלן: "התאונה הראשונה"), פנה לטיפול בבית החולים "שיבא" (להלן: "הנתבעת 1" ו/או "תל השומר"), שם נמסר לו כי לא נתגלו ממצאים פתולוגיים בקשר עם ידו הימנית והוא שוחרר. מספר חודשים לאחר מכן נבדק ע"י רופא הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת 2" ו/או "קופת חולים"), ד"ר פיינסטון, שאיבחן (בגין אותה פגיעה) שבר בשורש כף ידו הימנית בשלבי איחוי, והמליץ  לתובע לנהוג בזהירות ולהשתמש בסד מבד. על בסיס האמור, ומשסבר התובע שהחלים מהפגיעה, התפשר בתביעתו שעל פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים" ו/או "פלת"ד") בעילה הפלת"דית שבקשר עם התאונה הראשונה.

ביום 15.6.98 נפצע התובע בתאונת דרכים נוספת (להלן: "התאונה השנייה"), בגינה תבע בעילה הפלת"דית. המומחה הרפואי שמונה לו שם העריך נכותו בשיעור 10%, אך זאת בקשר עם התאונה הראשונה. התובע נותח לקיבוע השבר, אושפז למשך 3 ימים וגובס. לטענתו, רק במהלך הדיון בתאונת הדרכים השנייה התברר שהשבר בשורש כף היד הוא תוצאת התאונה הראשונה וכי התנהלות רופאי הנתבעות גרמה להטעייתו.

בכתב התביעה טען התובע כנגד הנתבעת 1 להתרשלות בטיפול הרפואי בשבר לרבות באי איבחונו ובאי נקיטת המדיניות הרפואית הנהוגה בטיפול בפגיעה מסוג זה (גיבוס מטעמי ביטחון וביקורות אורטופדיות). נטען, כי התרשלות הנתבעת 1 גרמה לאבדן הסיכוי להתחברות השבר ולמצב בו נותר התובע עם שבר לא מחובר שהצריך טיפול ניתוחי והותיר נכות רפואית אורטופדית צמיתה. ביחס לנתבעת 2 נטען לרשלנות בטיפול הרפואי בשבר לרבות אי אבחנה, אי-יידוע התובע שבחלוף 4 חודשים ממועד התאונה השבר לא יתחבר, אי-גיבוס היד, גרימת אבדן הסיכוי להחלמה ואי יידוע בקשר עם הצורך להתייצב לביקורות נוספות. נטען, שהתרשלות הנתבעת 2 גרמה לכך שהתובע הוטעה לחשוב שהשבר בידו התחבר והתאחה, וגרמה להפסד זכותו לקבלת פיצוי מהמבטחת הפלת"דית, שעה שהסכים לפיצוי בגין כאב וסבל בלבד מבלי לקבל פיצוי בגין נכותו שנגרמה בתאונה הראשונה. עוד נטען בכתב התביעה לתחולת הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" ולהפרת חובה חקוקה ביחס לסעיף 5 לחוק זכויות החולה התשנ"ו - 1996.

בכתב הגנתה טענה הנתבעת 1 כי דין התביעה להידחות על הסף עפ"י סעיף 8 לחוק הפיצויים ולהתיישנות. כן נטען כי התובע חייב היה לכלול בכל ההליכים והתביעות כנגד מבטחת התאונה הראשונה במסגרת חוק הפיצויים את כל נזקיו, ובאם סיים התביעה שם בסכום נמוך לטעמו, אין לו אלא להלין על עצמו. לטענתה, נהגה הנתבעת 1 כמוסד רפואי סביר וזהיר, ללא רשלנות. כן  כפרה בנזק ובקשר בינו לבין הטיפול הרפואי שניתן.

בכתב הגנתה טענה הנתבעת 2 כי דין התביעה להידחות על הסף מפאת ייחוד העילה שבסעיף 8(א) לחוק הפיצויים, שכן הטיפול הרפואי שקיבל מהנתבעת 2 אינו מנתק את הקשר הסיבתי בין הטיפול לבין התאונה שהביאה לטיפול, ואלו קשורים בקשר תוצאתי ישיר. נטען להשתק עילה, לשיהוי ולנזק ראייתי. עוד נטען שהטיפול שקיבל התובע היה מתאים, נכון, יעיל ומקצועי ובהתאם לכל כללי הרפואה המקובלים, היא הכחישה הנזק והקשר הסיבתי בינו לבין הטיפול שניתן וטענה לרשלנות ו/או חוסר זהירות של אחרים, הסתכנות מרצון ואשם תורם ו/או מכריע של התובע.

הצדדים צרפו חוות דעת אורטופדיות להוכחת מצבו הרפואי של התובע, הקשר הסיבתי בינו ובין האירועים הנטענים ולהוכחת רשלנותן הנטענת של הנתבעות: מטעם התובע צורפה חוו"ד ד"ר אגסי, אשר נערכה במסגרת ת.א. (שלום ת"א) 31351/00, שם מונה כמומחה מטעם בית המשפט; מטעם הנתבעת 1 הוגשה חוו"ד פרופ' שטהל; מטעם הנתבעת 2 הוגשה חוו"ד ד"ר רינות.

מטעם התובע העידו התובע בעצמו. כן הוגשו מסמכים.

מטעם הנתבעת 1 העיד עו"ד דהרי. כן הוגשו מסמכים.

מטעם הנתבעת 2 העידו ד"ר פיינסטון. כן הוגשו מסמכים.

כן נחקרו המומחים הרפואיים: ד"ר אגסי, ד"ר רינות ופרופ' שטהל.

עיקרי העובדות הצריכות לענייננו, שהוכחו כדבעי:

1. התובע נפגע ביום 9.4.97 בתאונת דרכים. ממקום התאונה פנה למיון תל השומר, שם נבדק. בטופס חדר מיון (נספח א' לכתב התביעה) נרשמה סיבת הפנייה "חבלה בפרק היד, בפנים חבלה בברך", במימצאים נרשם "שורש כף יד ימין ב.מ.פ." והומלץ, בין היתר, על מעקב אורטופד, מנוחה 7 ימים ואנלג'טיקה לפי הצורך. התובע שוחרר ללא אישפוז, וללא שגובסה ידו.
2. לאחר כארבעה חודשים פנה התובע לבדיקה במרפאת קופת חולים. הוא נבדק ע"י ד"ר פיינסטון, אורטופד. ממסמך נושא כותרת "סיכום מידע הרפואי" הנושא תאריך 3.8.97 עולה כי בצילום רנטגן אובחן שבר בעצם הסירה בשורש כף יד ימין לגביו נרשם "שבר בשלבי איחוי" (נספח ב' לכתב התביעה), ונרשמה המלצת הרופא לנהוג בזהירות ולהשתמש בסד מבד.
3. לאחר הבדיקה אצל ד"ר פיינסטון עבר התובע גיבוש צנחנים במסגרת צבאית, שנמשך כיום וחצי וכלל פעילות פיזית (עדות התובע בעמ' 37 לפרוטוקול מיום 14.3.07).
4. ביום 13.11.97, כשלושה חודשים ומחצה לאחר הבדיקה בקופת החולים, חתם התובע על כתב ויתור כלפי ה"פול", היא מבטחת התאונה הראשונה. הפיצוי, בסך 14,000 ש"ח (נומינלי) שיקף בעיקרו את ראש הנזק של כאב וסבל.
5. ביום 15.6.98 נפגע התובע בתאונת דרכים שנייה. בתעודת חדר מיון צויין "לפני שנה שבר סקפואיד" והעדר חיבור של עצם הסירה, ובשל אי וודאות באם מדובר בשבר חדש, ידו של התובע גובסה ל- 8 שבועות, הומלץ על יד מורמת יומיים, ביקורת מרפאה ו- 7 ימי מנוחה (נספח ה' לכתב התביעה).
6. ביום 20.7.98 נותח התובע לקיבוע השבר, לצורך כך אושפז ליומיים וגובס.
7. ביום 12.3.00 הגיש התובע תביעה בעילה הפלת"דית במסגרת ת.א. (שלום ת"א) 31351/00, שם מונה ד"ר אגסי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. חוות דעתו מיום 22.9.00 העריכה כי לתובע 10% נכות בגין השבר בעצם הסירה ביד ימין, אותה ייחס המומחה לתאונה הראשונה. המומחה נחקר במסגרת התביעה שם ביום 6.5.2004.

עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם: