פסק-דין בתיק א 4398/06

פתח דבר

1.         לפנינו שתי תביעות, אשר אוחדו, בגין הנזק, שנגרם לשני רכבים בעת התאונה, שארעה ביום 8.7.05 בשעה 12:30 או בסמוך לכך בכביש 25 בכיוון הנסיעה מבאר-שבע לאופקים (להלן, "התאונה"). אחד הרכבים היה רכב צבאי מסוג רנו מגאן, מ.ר. צ-5403517 (להלן, "הרכב הצבאי"), והשני מסוג רנו קנגו מ.ר. 35-077-63 (להלן, "הרכב האזרחי"). אין מחלוקת לגבי גובה הנזק, אלא לגבי החבות. שאלת החבות, כפי תפיסת באות כוחם המלומדות של בעלי-הדין בסיכומיהן, תלויה בהכרעה העובדתית, אם התאונה נגרמה בשל פניית הפרסה, שלטענת נהג הקנגו, החל הרכב הצבאי, שנסע לפניו, לבצע במקום אסור או שמא נגרמה התאונה בשל אי-שמירת מרחק על-ידי נהג הרכב האזרחי, שנסע אחרי הרכב הצבאי, כטענת המדינה. כדי להקל על זיהוי הנהגים ייקרא נהג הרכב הצבאי, צור עזריאל, "צור" או "החייל", ואילו ייקרא נהג הרכב האזרחי, שחאדה אבו סיאם, "שחאדה" או "האזרח". עוד ייאמר, כי, אם ייקבע, כי האזרח הינו האחראי לתאונה, הנזקים, להם גרם מכוסים על-ידי המבטחת הראל חברה לביטוח בע"מ, אשר בדיון בפני כב' הרשם כפכפי ביום 15.5.07 הכירה בכל הכרעה שתהיה וביקשה, שבית המשפט ישחררה מן ההתייצבות בעת ההוכחות. בקשתה זו של המבטחת נענתה על-ידי בית המשפט (כב' הרשם כפכפי בדיון הנ"ל מיום 15.5.07).

העובדות הכלליות

2.         העובדות הכלליות הצריכות לעניין הן כדלקמן: ביום 8.7.05 בסמוך לשעה 12:30 נהג צור ברכב הצבאי בכביש 25 ביציאה מבאר-שבע לכיוון אופקים. טרם התאונה הוריד צור את אחיו מן הרכב בשכונת נחל עשן בבאר-שבע ונותר עמו ברכב במושב לידו אביו, מאיר עזריאל. לא רצה החייל לנסוע מחוץ לעיר באר-שבע, ולכן, חיפש הוא פניה שמאלה על מנת שיוכל לשוב לעיר. לשם כך נהג צור בנתיב השמאלי בכביש, המורכב משני מסלולים, כשבכל מסלול שני נתיבים ובין המסלולים שטח הפרדה בדמות אי תנועה ארוך. באותה העת נסע שחאדה אף הוא בנתיב השמאלי הנ"ל באותו כיוון הנסיעה. בהגיעו לצומת "T", המורכב מן הכביש המתחבר מימין (ראה: ת/1 ו - ת/2) האט צור את נסיעתו (עמ' 6 שורות 6-7 לפרטיכל). הוא הביט במראה לאחור וראה את רכבו של שחאדה במרחק רב מאוד (עמ' 7 שורות 16-17 לפרטיכל). צור אותת שמאלה, כי סבר בטעות, שיש לו האפשרות לפנות שמאלה במקום (עמ' 6 שורות 12-13 לפרטיכל). אז התברר, שהמקום, בו רצה לפנות שמאלה, נמצא במרחק של 100 עד 200 מטר קדימה (עמ' 6 שורות 4-5 לפרטיכל). או אז התנגש רכבו של שחאדה ברכב הצבאי בעצמה.

ההכרעה העובדתית הנוספת

3.         כדי להכריע בסוגיית החבות עלינו לקבוע, אם צור עצר את רכבו לפתע כטענת שחאדה (בסעיף 3.7 לסיכומיו) ואם הוא החל מבצע פניית פרסה. הכרעה זו מתבססת על התרשמותנו ממהימנות העדים. במסגרת זו ייאמר, כי מצאתי את עדותו של צור מהימנה ביותר. עדות אביו היתה משמעותית פחות, כי הוא ניסה רבות לפרשן את כוונות בנו בנהיגתו. סבורני, שעבר זמן עד אשר הבין האב, שתפקידו מצטמצם למסירת העובדות הידועות לו ללא השערותיו. צור עמד על כך בעדותו, שלא עצר את רכבו עובר לתאונה (עמ' 6 שורות 15-17 לפרטיכל). השתכנעתי באמיתות דבריו. גם אביו העיד על האטת הרכב הצבאי ולא על עצירתו עובר לתאונה (עמ' 11 שורות 19-21 לפרטיכל). כך גם לעניין סוגיית תחילת ביצוע הפניה, העיד צור שהוא לא ביצע פניית פרסה (עמ' 5 שורה 23 לפרטיכל). הוא העיד, כיצד האט את הרכב הצבאי, הסתכל במראה, אותת שמאלה, אך לא העיד דבר וחצי דבר, שניתן לראות בו את תחילת ביצוע הפניה. בסיכומיו של שחאדה נטען, שלעניין הפניה צור סתר את עצמו, שהרי אחרי שהעיד, שלא ביצע פניה העיד את אשר העיד בעמ' 5 שורות 21-22 לפרטיכל. חוששני, כי בזאת לא דקה באת כוחו המלומדת פורתא. הרי, בעמ' 5 שורות 21-22 לפרטיכל נשאל צור (ככל הנראה, הוצגו לו תצלומי הצומת באותה העת), והשיב "לשאלתך אם פה הסתובבתי אני משיב שלא. אני מתקן: כנראה שכן אם זה הצומת. כוונתי שזה המקום, ולא שהסתובבתי" (הדגשה שלי - ג'ט"ל). ללמדך, כי גם בעמ' 5 שורות 21-22 לפרטיכל לא העיד צור, שהסתובב ברכב הצבאי.

לעומת עדותו של צור, לא מצאתי את עדותו של שחאדה מהימנה. הופיעה בחקירתו הנגדית לראשונה הגירסה המאוחרת (שלא הוזכרה כלל בתצהירו בעדות ראשית), ששני הרכבים, שהיו מעורבים בתאונה, ביצעו עקיפה עובר לתאונה (עמ' 3 שורה 6 וגם שורות 8-9 לפרטיכל). שחאדה העיד דברים סותרים לעניין הסוגיה, אם לגירסתו הרכב הצבאי האט או נעצר. בעמ' 13 שורה 13 לפרטיכל העיד שחאדה, "לשאלתך אם הוא (צור -

ג'ט"ל) בלם או שהאט אני משיב שאני לא יודע מה להגיד לך אם הוא עצר או האט." בעמ' 13 שורה 17 לפרטיכל העיד שחאדה, "לשאלתך למה לא הספקתי לברוח אני משיב כי הוא (צור - ג'ט"ל) עצר. הוא ניסה לעצור". בשורה הבאה (עמ' 13 שורה 18 לפרטיכל) העיד שחאדה "לשאלתך אם ע.ת. 1 (צור - ג'ט"ל) עצר או ניסה לעצור אני משיב שהוא עצר". ודוק: מדובר בשורה של סתירות בנושא מרכזי, אם הרכב הצבאי נעצר לפתע ובכך גרם לתאונה.

גם לעניין מיקום הרכב הצבאי ניכרו סתירות בגירסתו של האזרח. בעמ' 13 שורות 20-21 לפרטיכל העיד שחאדה, שעובר לתאונה היה הרכב הצבאי באלכסון והדגים  את זוויתו לבית המשפט באמצעות מכשיר טלפון נייד, שדימה את הרכב הצבאי, כ-45 מעלות (עמ' 13 שורות 23-24 לפרטיכל). זאת בניגוד לגירסתו של שחאדה, אשר שרטט בשעתו במשטרה (ת/5), שם צייר את הרכב הצבאי בזווית ישרה, כלומר בזווית של 90 מעלות, ביחס לנסיעת הרכב האזרחי.

תימוכין לגירסאות

4.         לפי שחאדה, אילולא היה הרכב הצבאי בזווית לפני הפגיעה הוא לא היה נהדף לתוך המסלול הנגדי בעת התאונה. זאת איננה אלא השערה. אנו יודעים, שהרכב הצבאי נהדף בחזקה, נכנס לסיבסוב, הסתובב פעמיים לערך ונעצר במסלול הנגדי (עמ' 9 שורות 18-19 לפרטיכל). נהג הרכב הצבאי לא נשאל, אם תוך כדי התאונה הוא סובב את ההגה בניסיון לייצב את הרכב. לכן, טענתו של האזרח, שהרכב הצבאי נהדף למסלול הנגדי בגלל זוויתו עובר לתאונה, נותרה בגדר השערה, שלא הוכחה. 

עוד טוען שחאדה, שהפגיעה ברכבו מקדימה בצד שמאל לעומת הפגיעה ברכב הצבאי מאחור בצד ימין מלמדת, שהרכב הצבאי היה בפנייה בעת התאונה. לא ירדתי אל סוף דעתו. הרי, הפגיעה בצדו השמאלי של הרכב האזרחי, היא, לכאורה, התוצאה של בריחתו ימינה. ובאשר לפגיעה ברכב הצבאי מאחור בצד ימין, הרי ככל שהרכב הצבאי ביצע פנייה שמאלה הוא היה חושף את צדו השמאלי ומרחיק את צדו הימני מן האימפקט.

סוף דבר

5.         לאור כל האמור לעיל, הריני קובע, כי עובר לתאונה הרכב הצבאי לא החל בפניה שמאלה, וכי התאונה נגרמה, כשהאט הרכב הצבאי והרכב האזרחי צימצם את המרחק ביניהם באופן שלא שמר מרחק כדרוש בתקנה 49 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. התקנה הנ"ל קובעת: "לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה".

אשר על כן, האחראי לתאונה הוא האזרח. אין מחלוקת לעניין גובה הנזק. לפיכך, הריני מחייב את שחאדה אבו סיאם ואת הראל חברה לביטוח בע"מ לשלם למדינת ישראל את הסך של 29,986 ש"ח, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, הוא יום 12.9.06, ועד התשלום המלא בפועל,  הוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, וכן, שכר-טרחת עורך-דין בסך 6,600 ש"ח בתוספת מע"מ, שישאו אף הם הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הצו להוצאות לוקח בחשבון, כי בשתי תביעות קא עסקינן. התביעה בת.א. 4398/06 נדחית.

המזכירות תמציא עותק מהחלטתי זו לבאות-כוחם המלומדות של בעלי-הדין, לרבות לבאת-כוחה המלומדת של הראל חברה לביטוח בע"מ .

ניתן היום י"ב באב, תשס"ח (13 באוגוסט 2008) בהעדר הצדדים

שופט: טהר-לב גדליה

שם הקלדנית: פרץ שולי התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: