פסק-דין בתיק א 43623/05

זוהי תביעת שיבוב בשל פיצוי ששולם למבוטח בגין גניבת מצלמת וידאו, ע"פ פוליסת ביטוח לתחולת דירה. ב"תנאים הכלליים" לפוליסה סוייג הכיסוי לחפצים אישיים מחוץ לדירה במקרה של גניבה. סייג זה בוטל במפורש ברשימה לפוליסה באשר לציוד וידאו. משמע: התובעת שילמה כדין למבוטח את תגמולי הביטוח בגין מצלמת וידאו שנגנבה מחוץ לביתו. בתחילה הוערכה המצלמה ב-769ש"ח. כחודשיים לפני הגניבה תוקן האומדן ל-8000ש"ח ובגין ההגדלה שולמה פרמיה. מאוחר יותר, הוגדל האומדן ל-12,000ש"ח ולפי אומדן זה שולמו תגמולי הביטוח.  

מר ארליך העיד שהגיע לחנות הנתבעת עם שקית ניילון שבה מצלמת וידאו (בגודל 10X10 ס"מ) ואביזרים נלווים. הוא מסר את השקית למוכרת, שהניחה אותה מעבר לדלפק והוא נכנס לבדיקת ראיה. לאחר הבדיקה, החזירה המוכרת למר ארליך את השקית ואז גילה שהמצלמה נעלמה ונותרו בה רק האבזרים. גב' קאופמן, מנהלת החנות, אישרה שהיא שטיפלה במר ארליך. היא הצהירה שראתה שבידו שקית כלשהי, שהניח על הדלפק, הפריעה לו ולכן הזיז אותה הצידה ושלאחר הבדיקה נטען שבשקית היתה מצלמה והיא נעלמה. כשהעידה התברר שאותו "זכרון" של הגב' קאופמן אינו מהאירוע, אלא מה"שחזור" שערכה מיד כשהועלתה הטענה. לאור זאת ספק בעיני אם בכלל ניתן לייחס לה "זיכרון" של השקית, הנחתה והזזתה. אכן, סביר להניח שאדם לא יזכור אירוע שגרתי, כגון שראה אדם אחר מזיז שקית על דלפק. פחות סביר שאדם לא יזכור מיד לאחר מעשה שנמסרה לו שקית והוא החזיר אותה ללקוח ולאחר דקות נטען שמשהו בשקית "נעלם". הבדלי הגרסאות כאן מעוררים את הרושם שאחד העדים משקר ביודעין באשר לעצם מסירת השקית (ענין תוכן השקית היא פרשה אחרת). היש להם מניע?

הגב' קאופמן לא ידעה אם הביטוח של חנותה מכסה את האירוע. סביר שאם התשובה חיובית, היא היתה יודעת זאת. מכאן שיש לה מניע כספי להכחיש אירוע אמיתי.

מר ארליך היה זכאי לתגמולי ביטוח גם אם היה מאבד את המצלמה. הוא לא נזקק לסיפור של "גניבה" כדי לזכות בפיצוי, אלא שאין לדעת אם במועד הרלווונטי היה מודע לכך. יתירה מזו, אם מדובר בבדיה, סיפור של "גניבה" נשמע יותר סביר ומשכנע מסתם סיפור של "אובדן". ומדוע יבדה אדם אובדן רכוש מבוטח? ניתן לדמיין, למשל, רצון לקבל תמורה של רכוש שהפך ללא רצוי אך לא ניתן למכרו כערכו המבוטח. למר ארליך היו במרוצת השנים מצלמות אחדות. גם לבית המשפט הוא הגיע עם מצלמה. יש המחזיקים "אוסף" של מצלמות ויש חובבי צילום המעוניינים רק במצלמה ה"עדכנית" ועם רכישתה, מאבדים כל ענין בקודמתה. חובבי צילום מהסוג השני עלולים להתפתות לטעון לאובדן המצלמה המיותרת. לאור אפשרות זאת, מתמקדת תשומת הלב בענין שנותר תמוה: התיקון הראשון באומדן ערך המצלמה ל-8000ש"ח הוסבר בטעות של הסוקר. אך מה קרה 5 ימים לפני הגניבה כשלפתע תוקן האומדן בשנית ל-12,000ש"ח? מר ארליך התקשה לזכור שינוי באומדן ולא הציע כל הסבר! תמיהות נוספות עולות מהתנהגותו של מר ארליך: נשיאת מצלמת וידאו וציוד נלווה בשקית ניילון אינה שגרתית. אלא, שמר ארליך לא ידע לתאר את השקית ולומר אם היתה שקופה או אטומה וגם זה מעט תמוה. לא ניתן כל הסבר מדוע מצלמה קטנה הפריעה לו בכניסה לבדיקת ראיה ומדוע בכלל מסר אותה. גם לא הוסבר כיצד מסר חפץ יקר קל לגניבה ושביר לשמירה בלי לטרוח להזהיר מה נמצא בשקית.

ספק אחר שהתעורר בי במהלך שמיעת העדויות נוגע לתעתועי זכרון ממש: היתכן שמר ארליך איבד את המצלמה לפני שלדבריו מסר את השקית לגב' קאופמן? היתכן ששהה קודם גם בחנויות נוספות (שגם בהן "מסר למשמרת" את השקית)?  עו"ד פיזנטי  סבר שצריך היה להציג שאלות אלה למר ארליך, אך סבורני שהדבר לא  היה יכול להועיל חמש וחצי שנים לאחר מעשה. מאותו טעם לא סברתי שיש טעם לנסות להעיד אנשים אחרים שהיו בחנות (כעובדת של הנתבעת) שלא נטלו חלק פעיל בהתרחשויות.  גב' קאופמן ומר ארליך כאחד עוררו אמון. יתכן ששניהם מאמינים בכנות בגרסה שגויה ויתכן שאחד מהם משקר ביודעין - אך אין בראיות שבפני דבר וחצי דבר המצדיק הכרעה מושכלת לכאן או לכאן.

בשולי הדברים מן הראוי להוסיף הערה שבדין:  מר ארליך לא העיד שהזהיר את הגב' קאופמן ששקית הניילון הסתמית שהוא מוסר לה מכילה פריט יקר בעל ערך. מי שמקבל שקית בתנאים כאלה, סביר שיניח שבתוכה פריטים שגרתיים כלשהם והיא לא נמסרת לשם "שמירה" על תוכנה, אלא כדי שלא תפריע לבדיקה של מר ארליך. ברור שלא היתה לגב' קאופמן כל סיבה להניח שבהסכימה לקבל את השקית היא נוטלת אחריות לדבר ערך. האם ניתן לייחס לגב' קאופמן "קיבול" של הצעה, שתשמור על חפץ יקר ערך בדרך זו? האם ניתן לייחס לגב' קאופמן הסכמה  לשמור על חפץ יקר ערך, בלי לדעת את ערכו?  ואם בשקית לא היתה מצלמה בשווי 12,000 ש"ח אלא יהלומים השווים פי מאה -  האם גם אז מחזיקה היתה התובעת את גב' קאופמן אחראית לשמירה? מר ארליך עצמו היה שבע רצון לחלוטין מהנחת השקית בין דלפקים. הוא לא ביקש שתופקד בתא נעול. נזכיר: השקית הונחה לטענת מר ארליך בין דלפקים בחדר קבלה של חנות אופטיקה, מקום שבו יש מוכר אבל יש גם תנועה של קונים. הוא עצמו היה מוכן להסתפק בכך שהשמירה עליה תעשה ע"י מי שנמצא במקרה בעמדת המכירה, כטפל לעיסוקיו האחרים. מגבלותיה של שמירה כזו גלויות על פניה אך הוא לא ביקש שמירה טובה מזו. בנסיבות כאלה ספק אם הנתבעת הפרה חובת זהירות כלשהי, או התחייבות (מפורשת, או כזו הנלמדת מכללא) כלפי מר ארליך, אך אפילו חטאה הנתבעת במשהו, נושא מר ארליך באשם תורם המאיין את התביעה.

בנסיבות אלה אני דוחה את התביעה ללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לצדדים בדואר.

ניתן בהעדר הצדדים היום 20 בספטמבר 2007,  ח' בתשרי התשס"ח.

ירון בשן, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: