פסק-דין בתיק א 43621/03

רקע עובדתי והליכים

1.      תיק זה החל בבית המשפט לענייני משפחה כאשר התובע תבע את המנוחה, אנה ירובסקי דרצ'ינסקי ז"ל (להלן: " המנוחה"), שהיא דודתו, אחות אביו ז"ל. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הצדדים אינם בני משפחה, על פי ההגדרה בחוק בית משפט לענייני משפחה וכי התביעה אינה בענייני ירושה ולפיכך עברה התביעה לבית משפט זה. עוד יש לציין כי במקביל התקיים בין הצדדים דאז, דהיינו התובע והמנוחה, תיק בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בפני כבוד השופטת רות לב הר שרון (ת.א. (מחוזי-ת"א) 1833/03 אנה ירובסקי דרצ'ינסקי נ' יוסף (ג'וזה) ירובסקי), אשר הסתיים בפסק דין מיום 23.6.05 (להלן: " פסק דין המחוזי", " התיק במחוזי" בהתאמה).

2.      התובע, נולד בשנת 1957 בארגנטינה. אביו, ויקטור ירובסקי ז"ל (להלן: " האב"), התגרש מאימו של התובע בהיות התובע כבן 5 שנים והתובע נשאר עם אימו בארגנטינה. בשנת 1965 עזב האב את ארגנטינה ביחד עם המנוחה ועם אימם של האב ושל המנוחה, סבתו של התובע (להלן: " הסבתא"), ושלושתם עלו לישראל. אין מחלוקת, כי מאז עליית האב ארצה ועד יום מותו של האב ב- 3.1.1994, לא נפגשו התובע ואביו.

3.      בפסק הדין במחוזי נקבע כי, על פי הסכם מיום 5.4.92, המנוחה רכשה מעמידר, ביחד עם הסבתא בחלקים שווים, זכויות בדירה ברחוב הכלנית 3 בקרית אונו, הידועה כחלקה 76/43 בגוש 6496 (להלן: " הדירה"). הסבתא נפטרה ביום 18.12.93 ועל פי צו קיום הירושה מיום 22.3.94, עיזבונה, לרבות מחצית הדירה, חולק שווה בשווה בין המנוחה לאב.

4.      אין מחלוקת, כי לאחר מותו של האב פנתה המנוחה בבקשה להוצאת צו קיום ירושה של האב בו לא ציינה כי לאב היה בן, הוא התובע. כתוצאה מכך על פי צו ירושה מיום 22.3.94 נקבעה המנוחה כיורשת יחידה של עזבון האב (להלן: " צו הירושה הראשון"). כל אותה עת היה התובע בארגנטינה ולטענתו לא ידע על מות האב ולא על צו הירושה הראשון.  

5.      ההליכים המשפטיים בין התובע ובין המנוחה החלו בשנת 1999 כאשר לתובע, אשר, כאמור, חי באותה עת בארגנטינה נודע מקרובי משפחה, כי אביו נפטר. התובע בדק ומצא כי הוצא צו ירושה המבוסס על תצהיר שלא הביא בפני רשם הירושות את העובדה כי לאב היה בן, ומשגילה זאת, הגיש בשנת 2001 תביעה לתיקון צו קיום הירושה לעזבון אביו וכתוצאה מההליך הנ"ל הוצא צו קיום ירושה מתוקן ביום 17.2.02 ובו נקבע, כי התובע הוא יורשו היחיד של עזבון אביו (להלן: " צו הירושה המתוקן") ומכאן שהתובע זכאי, בין היתר, לרבע מן הדירה, אשר אף נרשם על שמו בלשכת רישום המקרקעין.

6.      בשנת 2003, לאחר הוצאת צו הירושה המתוקן, הגישה המנוחה נגד התובע תביעת בעלות במקרקעין בעניין הדירה. התביעה התנהלה, כאמור, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ובה טענה המנוחה לבטלות זכויות התובע בדירה. לאחר שמיעת עדויות, וחקירת המנוחה על תצהירה, נדחתה תביעת הבעלות של המנוחה בפסק דין המחוזי, ובעלותו של התובע ברבע הדירה - אושרה.

7.      ביום 17.2.03 הגיש התובע תביעה זו כנגד המנוחה, אשר הלכה לעולמה ביום 17.10.05, תוך כדי ניהול הליך זה. לאחר פטירתה הגיש התובע כתב תביעה מתוקן כנגד עיזבון המנוחה (להלן: " העיזבון") ויורשי המנוחה.

8.      מכל ההליכים שנוהלו עולה, כי אכן התובע הוא הזכאי לכל נכסי עיזבון אביו. השאלה העומדת כעת היא מה כללו נכסי עיזבון אביו, מה תביעתו כנגד עיזבון המנוחה ומה אחריותם של הנתבעים, שהם יורשי המנוחה, כיום כלפי התובע.

טענות הצדדים

9.      על פי כתב התביעה המתוקן, התובע טען כי נכסי אביו במותו כללו שלושה סוגי נכסים:

·        האחד, כספים שהיו מופקדים בחשבון בנק בבנק דיסקונט לישראל בע"מ, סניף קראון. על פי המידע שקיבל התובע מהבנק, הרי ביום 25.5.1994, כחמישה חודשים לאחר פטירת האב עמד החשבון ביתרת זכות בסך של 32,215 ש"ח. ביום 31.5.1994 נמשך כל הסכום הנ"ל מחשבון האב והועבר לחשבון אחר. חשבון האב נותר ביתרת אפס. ביום 31.5.94 הייתה המנוחה בעלת צו ירושה ולכן היא היחידה שהייתה רשאית לעשות פעולה כלשהי בחשבון הבנק של האב ולפיכך טוען התובע, כי סכום זה נמשך על ידה והוא זכאי לקבלו כעת מן העיזבון או מן היורשים של המנוחה.

·        השני, רבע מן הדירה, אשר בה התגוררה המנוחה במשך שנים ועל פי פסק הדין המחוזי וצו הירושה המתוקן, התובע הינו בעל רבע מזכויות הבעלות בדירה וכבעלים של רבע הוא זכאי לדמי שימוש ראויים עבור השימוש שעשתה המנוחה בחלקו בדירה החל ממועד פטירת אביו ביום 3.1.1994 ועד פטירת המנוחה. התובע טוען, לפיכך, כי הוא זכאי לסכום של 125 $ לחודש המהווים רבע משכר הדירה המקובל באותו אזור וזאת למשך 142 חודשים.

·        השלישי, תכולת הדירה. בעניין זה טוען התובע כי הוא זכאי למחצית תכולת הדירה אשר שימשה למגורי אביו ולמגורי הסבתא, אותם הוא מעריך בסך של 60,000 ש"ח.

10.  הנתבעים, לאחר שהוגש כתב תביעה מתוקן, הגישו כתב הגנה ובו טענו להתיישנות ושיהוי וכן טענו כי אחריותם מוגבלת אך ורק לגבי נכסי העיזבון שהגיעו לידיהם בפועל. עוד טוענים הנתבעים כי הם דוחים את כל טענות התובע לזכויות לפני שנים רבות. לטענתם עצם קיומו של צו ירושה מתוקן בשנת 2002 אינו מאיין ואינו מפקיע את שנעשה על סמך צו הירושה הקודם. אשר לכספי הבנק הרי שהם טוענים כי המנוחה לא לקחה דבר מן החשבון וממילא מדובר בתביעה שהתיישנה. אשר לדמי השימוש גם כן התביעה התיישנה ברובה וממילא התובע לא יכול היה לתבוע מן המנוחה דמי שימוש ראויים גם אם היה מתייצב יום לאחר מות אביו, משום שמדובר בדירה בה התגוררו בני המשפחה כדיירים מוגנים בדיור הציבורי. אשר לתכולת הדירה, טוענים הנתבעים כי לתובע אין כל זכויות בתכולה, אשר רובה נרכשה מכספי המנוחה ובכל מקרה ולחילופין לכל היותר זכאי התובע ל-25% מתכולת הדירה לאחר שיוכח שווייה. בנוסף טוענים הנתבעים כי יש לקזז מכל סכום שיפסק לטובת התובע, אם וככל שיפסק, סכומים שונים שנשאה המנוחה עבור עזבון אביו ז"ל.

דיון והכרעה

חשבונות הבנק

11.  בסיכומיו עתר התובע לפיצוי בגין חשבונות בנק שונים בהם, לטענתו, היו לאביו זכויות: חשבון בבנק דיסקונט, על שם האב, ושני חשבונות בבנק בינלאומי, האחד נוהל על שם האב והמנוחה והשני נוהל על שם המנוחה והסבתא. החשבון היחיד המופיע בכתב התביעה המתוקן הינו חשבון בבנק דיסקונט (חשבון מספר 119326). לפיכך, אין מקום לפסוק בכל חשבון בנק אחר, אשר התייחסות אליו היא בבחינת הרחבת חזית אסורה. עוד אציין, כי ממילא אין כל הוכחה כי הסכום שהיה בשני חשבונות הבנק בבנק בינלאומי היה שייך במלואו או בחלקו לאביו, וזאת שלא כמו חשבון הבנק בבנק דיסקונט, שהיה על שם האב בלבד, ולכן ההנחה הסבירה ביותר היא שהיה זה כסף של האב במלואו.

12.  אשר לחשבון בבנק דיסקונט, לטענת התובע, לאחר שהאב, נפטר ביום 3.1.94, הרי ביום 30.5.94 רוקן החשבון לחלוטין והכספים הועברו לחשבונה של המנוחה.

13.  לטענת הנתבעים, גם אם היה ממש בטענות התובע בעניין הזה, תביעתו של התובע התיישנה עוד ביום 30.5.01, 7 שנים לאחר הפעולה הנטענת. כתב התביעה המקורי כנגד המנוחה הוגש גם הוא רק בשנת 2003 ולכן גם כלפיה הטענה התיישנה. עוד טוענים הנתבעים כי התובע בסיכומיו טוען לראשונה כי לענין ההתיישנות עילת התביעה, היא התגבשה רק ביום הוצאת צו הירושה המתוקן ולא טען זאת בכתב תשובה כפי שצריך היה לטעון. גם לגופו של ענין טוענים הנתבעים כי זכות התביעה לא נולדה ביום שהוצא צו הירושה המתוקן, אלא ביום הוצאת הכספים מן החשבון. יתר על כן, אם אכן נולדה הזכות רק בשנת 2002 בעת הוצאת צו הירושה המתוקן, הרי שהתובע אינו יכול לתבוע מכח זכות שכזו לגבי אירועים שהתרחשו כמעט עשור קודם לידת הזכות. עוד טוענים הנתבעים כי כנגד תביעה זו עומדות טענות של שיהוי ורטרואקטיביות וכן הם טוענים כי נגד קבילות המסמכים שהוצגו וכנגד משקלם.

14.  בתגובת התובע לסיכומי הנתבעים הוא טוען לענין זה בקצרה כי לא היה צורך בכתב תשובה מאחר וטענות התובע להדיפת טענת ההתיישנות נסמכות על העובדות הידועות והמפורטות בכתבי בית הדין ובמסכת הראיות ולא היה צורך בכתב תשובה. עוד טוען התובע כי אין לקבוע שעילת תביעה יכולה להתייחס רק למעשים שנוצרו מאותו היום ואילך.