פסק-דין בתיק א 4344/02

1.        האם הנתבעים אחראים לנכותה הקשה של התובעת, אשר נגרמה עקב דימום ממפרצת במוחה? זוהי השאלה העיקרית הצריכה הכרעה בתביעה שלפני.

           רקע עובדתי ודיוני

2.        התובעת בת כ-41 שנים. עובר לאירועים נשוא תביעה זו עבדה במשק בית והייתה חברה בקופת חולים "מכבי" (הנתבעת מס' 3; להלן - "קופת חולים"). מצב בריאותה היה שפיר בדרך כלל. היא לא הרבתה לפקוד את קופת חולים (עדות ד"ר דרעי בעמ' 298 לפרו').

3.        הנתבעת מס' 1, ד"ר ברו, סיימה את לימודי הרפואה בשנת 91' ומאז היא עובדת כרופאת משפחה (עמ' 326). בתקופה הרלבנטית לתביעה עבדה כרופאה מחליפה בקופת חולים.

4.        הנתבע מס' 2, ד"ר דרעי, סיים את לימודי הרפואה בשנת 88' ומאז הוא עובד בקופת חולים כרופא משפחה. מאז תחילת שנות ה-90 טיפל במסגרת זו בתובעת.       

5.        במחצית חודש דצמבר 98' סבלה התובעת מהצטננות, שיעול וכאבי גרון. בתוך כך הופיע אצלה גם כאב ראש. במהלך פרק זמן של תשעה ימים פנתה התובעת לרופאי קופת חולים ארבע פעמים: בתאריכים 15/12/98, 16/12/98 ו- 21/12/98 בקרה אצל ד"ר ברו, ובתאריך 23/12/98 בקרה אצל ד"ר דרעי. ד"ר ברו קבעה תחילה, כי היא סובלת מדלקת בדרכי הנשימה העליונות. בהמשך אובחנה על ידי ד"ר ברו דלקת גרון. בביקור האחרון קבע ד"ר דרעי, כי התובעת סובלת מסינוסיטיס. לתובעת ניתנו על ידי שני הרופאים ימי מחלה וטיפול תרופתי.

6.        בתאריך 25/12/98 החמיר כאב הראש של התובעת והיא התעלפה. אמה לקחה אותה לחדר המיון של בית החולים "ביקור חולים" בירושלים, שם נערכו בדיקות שונות וביניהן בדיקת CT מוח, אשר הדגימה דימום תת עכבישי. התובעת הועברה לבית החולים "הדסה" עין-כרם. במהלך האשפוז בוצעה בדיקת אניוגרפיה של המוח, אשר הדגימה מפרצת מוחית. התובעת הועברה בהמשך לטיפול בבית החולים "שיבא" בתל השומר. מאז עברה שורת טיפולים רפואיים. למרות זאת נותרה סובלת מנכות מוחית אורגנית קשה, בשיעור של 100%.

7.        זה המקום לערוך אתנחתא ולהתחקות אחר מהותם של מפרצת מוחית ושל דימום תת עכבישי, אשר מהם סבלה התובעת.

           מפרצת מוחית היא התבלטות פתולוגית של כלי הדם במוח, ההולכת וגדלה עם הזמן. החולה לא מודע לקיום המפרצת במוחו עד הרגע שבו היא מדממת אל המוח ("דימום תת עכבישי"). הדימום לחלל המוח מתוך המפרצת יכול ללבוש צורות שונות: לעיתים יסבול החולה מדימום מאסיבי אחד, העלול לגרום למוות. לעיתים עלולים להתרחש מספר דימומים עוקבים, אשר כל אחד מהם חמור מקודמהו. דימום מוקדם מכונה WARNING LEAK, אולם כאשר אירעו מספר דממים, שרק האחרון שבהם אובחן, ניתן להתחקות אחר הדממים המוקדמים רק בדיעבד, באמצעות לקיחת אנמנזה מהחולה, המספר לרופא כי "לפני יומיים, שבוע, חודש, חודשיים היה [לו] אירוע של כאב ראש שהוא מתאים באופי שלו לכאב של דמם תת עכבישי"(פרופ' רם, בעמ' 376). כחמישים אחוז מהמקרים של דמם חוזר מתרחשים תוך 24-48 שעות מהדמם הקודם. ביתר המקרים יכול לחלוף זמן קצר או ארוך יותר, החל משעות וכלה בשבועות (פרופ' רם, עמ' 376, וכן עמ' 409). כל התופעות הללו מתאפיינות בהופעת כאבי ראש קשים ביותר (למאפיינים אלו ראו: חוות דעתו של ד"ר רוטמן; עדות פרופ' רם בעמ' 374-377). כאבי הראש יכולים להופיע באופן פתאומי, להתפתח בהדרגה ואף להופיע ולהיעלם לסירוגין (ד"ר הדס בעמ' 84-85; חוות דעתה של פרופ' טבנקין, עמ' 4 סעיף 3).

8.        התובעת טוענת, כי היא התלוננה על כאבי ראש בכל ארבעת הביקורים בקופת חולים: בביקור הראשון על כאבים קלים ההולכים ומתגברים, בביקור השני על כאבי ראש חזקים יותר, בביקור השלישי על כאבי ראש קשים ובביקור הרביעי על כאבי ראש עצומים. למרות זאת, לא זכו תלונותיה להתייחסות רצינית ולא תועדו כראוי. אף לא נערכו על ידי הרופאים בדיקות בסיסיות, אשר ראוי היה לבצען. הרופאים לא שקלו להפנות את התובעת לחדר מיון על מנת שתיבדק בדחיפות על ידי נוירולוג. הם ייחסו בטעות את כאבי הראש הקשים למחלות שונות בדרכי הנשימה ונמנעו לשקול כל אפשרות אבחנתית אחרת. בכך הפרו כלפי התובעת חובת זהירות. התובעת מוסיפה וטוענת, כי לו היו מפנים אותה לבית החולים ב- 21/12/98 ואפילו ב- 23/12/98, ניתן היה לאבחן את המפרצת ולמנוע את הדימום ואת נזקיה הנוירולוגיים ונכותה. מכאן עתירתה לחייב את הנתבעים בפיצויים על מלוא נזקיה. בתמיכה לטענותיה בעניין החבות צירפה התובעת חוות דעת של הנוירוכירורג ד"ר רוטמן ושל הכירורג ומומחה לרפואה דחופה ד"ר הדס. חוות דעת באשר לגובה הנכות נתנה על ידי הנוירולוג ד"ר פינקלשטיין.

9.        הנתבעים טוענים מנגד, כי הרשומה הרפואית, שנערכה על ידם, מתעדת את תלונותיה של התובעת כהוויתן. תלונה על כאב ראש נרשמה לראשונה רק בביקור האחרון מיום 23/12/98 והתאימה למצב של סינוסיטיס. קודם לכן סבלה התובעת ממחלות אחרות של דרכי הנשימה העליונים. בנסיבות אלה, לא ניתן לבוא עם הרופאים חשבון על שלא אבחנו את המפרצת, והעלאת טענות כלפיהם הנה בבחינת חכמה שלאחר מעשה. יתירה מזו: ככל שהייתה התרשלות אין קשר סיבתי בינה לבין נכותה של התובעת, וזאת לאור סיכויי האבחון הנמוכים יחסית של מפרצת מוחית, מזה, וסיכויי ריפויה החלקיים, מזה. הנתבעים טוענים גם, שאם אכן סבלה התובעת מכאבי ראש כה קשים ומתמשכים, הייתה צריכה לפנות לרופא המשפחה בתכיפות גדולה יותר ואף לפנות מיוזמתה לחדר מיון, ומשלא עשתה כן יש לייחס לה אשם תורם. ולסיום, מכחישים הנתבעים את נזקיה של התובעת. את הטענות הנוגעות לחבות מבקשים הנתבעים לאושש באמצעות חוות דעת של מומחית לרפואת משפחה פרופ' טבנקין ושל הנוירוכירורג פרופ' רם. אשר להשלכות נכותה של התובעת הוגשה חוות דעת שיקומית של פרופ' רינג.

           השאלות הצריכות הכרעה

10.      ואלה הן השאלות הצריכות הכרעה:

           א.      מתי התלוננה התובעת לראשונה על כאב ראש ומה היה תוכנן של תלונותיה? שאלות אלה עומדות במוקד התשתית העובדתית של חוות דעת מומחי הצדדים. לפיכך, אדון בהן בראשית הדברים.

           ב.      האם התובעת סבלה מסינוסיטיס או ממחלת חורף אחרת.

           ג.      האם הנתבעים הפרו חובת זהירות כלפי התובעת (שאלת ההתרשלות).

           ד.      האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין נזקיה של התובעת.

           ה.      שיעור נזקיה של התובעת.

           נפנה ונבחן את הסוגיות שבמחלוקת, ראשון ראשון ואחרון אחרון.