פסק-דין בתיק א 43178/01

מבוא - הצדדים ומהות התביעה

1.         בפני תביעת שיפוי שהוגשה על ידי קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית"), מכח סעיפים 9 ו- 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"), בגין הוצאות ופיצויים ששולמו על ידה, עקב תאונת דרכים מיום 16.8.96 (להלן: "התאונה").

התאונה ארעה בעת שהנתבע, סראיעה מחמד (להלן: "הנתבע"), נהג ברכב מסוג טרנזיט מ.ר. 2029308 והסיע בו, עשרה נוסעים.

2.         לטענת קרנית, בעת ארוע התאונה, עסק הנתבע, בהסעת נוסעים בשכר, בלא שהיה בידו ביטוח  תקף, הכולל כיסוי להסעת נוסעים בשכר.

קרנית הכירה בחבותה לפצות את הנפגעים בתאונה, ובהתאם להסכם שבינה לבין מבטחת הרכב, עילית חברה לביטוח בע"מ (להלן: "עילית" או "המבטחת"), נשאה קרנית, במחצית ההוצאות  והתשלומים ששולמו לצורך פיצוי הנפגעים, המסתכמים בסך של 71,801 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה.

3.         הנתבע  אינו כופר בכך שלא היה בידו ביטוח המכסה הסעה בשכר אך טוען  כי לא  הסיע נוסעים בשכר. הנתבע טען והעיד כי התאונה ארעה בעת שהיה בדרכו מבאר-שבע לחורה, על מנת להביא חיטה לכבשים של אביו, וכי עצר לנוסעים שעמדו בצידי הכביש ולקח אותם "טרמפ", בתור טובה ושלא תמורת שכר.

4.         מטעם קרנית העידו גב' סיהאם אבו קאעוד, החוקרים הפרטיים; מסאלחה מוחמד, דוד אלמקייס ומחמוד נורי והנפגעים אשר פוצו על ידי קרנית בגין פגיעתם בתאונה; ג'מאל אלהוורין (להלן: "אלהוורין"), ג'ומעה עלי חמד זידאת (להלן: "זידאת") חאלד מוסא (להלן: "מוסא"), ג'מאל עודה אבו זנייד ועלי אבו זנייד.

כן העידו הנתבע ובן אחיו, איברהים סרעיה (להלן: "איברהים").

"הסעה בשכר" - מהי?

5.         אין חולק כי פוליסת הביטוח שהוצאה לנתבע על ידי "עילית", אינה מכסה שימוש ברכב "...למטרות הסעת נוסעים בשכר, בתשלום או בתמורה" (סעיף 32 לחלק ב' בתנאים הכללים שבגב תעודת הביטוח הרלבנטית, נספח ה' לתצהיר גב' אבו קאעוד, ת/5) .

6.         המונח "הסעה בשכר", פורש בפסיקה כהסעה בעלת אופי עיסקי, דהיינו; שימוש ברכב לצורך עסק של הסעות,  כפי שנפסק בע"א 188/84 צור חברה לביטוח בע"מ נ' ברוך חדד, פ"ד מ(3), 1, 13-14 (1986): "הכוונה היא, בעליל לנסיבות בהן משמשת המכונית על ידי הסעתה למטרה מסחרית-עסקית (כגון מונית-שרות וכדו')". כן ראה ע"א 559/91  המאגר הישראלי לבטוחי רכב ("הפול") נ' פאיזה עיסא ואח', פ"ד מז (3), 788 (1993) (להלן: "פרשת עיסא"), שם עמד בית המשפט העליון על הרציונל העומד בבסיס החרגת השימוש ברכב לצרכי הסעה בשכר, מגדר הכיסוי הביטוחי, כדלקמן: "תנאי הפוטר מאחריות בגין תאונות שארעו תוך כדי הסעה בשכר, הינו מקובל ורווח בפוליסות ביטוח רכב. הגיונו נעוץ בכך, כי הסעת נוסעים בשכר טומנת בחובה סיכונים נוספים על הסיכונים המקובלים של נסיעה רגילה ברכב. זאת משום שהמסיע בשכר עשוי להימצא שעות רבות על הכביש, נסיעתו אינה למטרת מעבר ממקום למקום גרידא, ולכן סביר להניח שהמרחקים שיגמע רכב המסיע בשכר יהיו בדרך כלל גבוהים מאלו שנוסע רכב רגיל. סיכון אחר הוא, כי באותם מקרים של הסעה בשכר, בהם מקבל המסיע תשלום עבור כל נוסע ברכב, יהיה לו תמריץ להסיע מספר רב ככל האפשר של נוסעים. בכך גדל הסיכון בהשוואה לרכב פרטי רגיל, שככלל אינו נוסע כשהוא מלא נוסעים. משום כך, נוהגות חברות הביטוח לבטח כלי רכב המוסעים בשכר בפוליסות מיוחדות, בהן ניתן ביטוי לסיכון מוגדל זה" ובהמשך: "לדעתי הדיבור "הסעה בשכר" מכוון למצבים בהם הרכב המבוטח משמש לעסק של הסעה...".

ישום המבחן של הסעה בעלת אופי עיסקי-מסחרי, במסגרת עסק של הסעות, מלמדנו כי לא כל נסיעה עבורה שולם תשלום כלשהו, כהשתתפות בהוצאות הנסיעה, תחשב ל"הסעה בשכר", המוחרגת מגדר הכיסוי הביטוחי, ראה לעניין זה; ת.א. 1194/81 (חיפה) אשתר נ' קרטה ואח' פס"מ, תשמ"ו ג', 281 וע"א 391/88 (חיפה) הפניקס הישראלי נ' "קרנית", צלטנר 391 (ז) 1 וכדברי כב' השופט בך, ב"פרשת עיסא": "המבחן אם כן, כרוך באופי הנסיעה. נסיעה שהיא למטרות רווח ובעלת צביון עסקי תהא בגדר "הסעה בשכר". לא די בכך שמשתלם כסף, על-ידי הנוסעים ברכב או על-ידי צד שלישי, לבעל הרכב לשם כיסוי הוצאותיו. תשלום כזה כשלעצמו אינו מצדיק פטור מאחריות לחברת הביטוח. על מנת שיתקיימו תנאי הפטור יש להראות כי קיימים אלמנטים עסקיים בהפעלת הרכב" (שם בעמ' 791), כן ראה פסק דינה של כב' השופטת וילנר בת"א (מחוזי חי') 1092/04  עזבון המנוח JAIMES HUBER KIBBEN נ' זכריא חג'אזי ואח', תק-מח 2007(1), 8582 (2007).

נטל ההוכחה

7.         הנטל להוכיח כי התאונה ארעה בעת ביצוע "הסעה בשכר", המוחרגת מגדר הכיסוי הביטוחי, מוטל על הטוען, ראה לענין זה, רע"א 143/98 דיב נ' הסנה - חברת ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג (1) 450 (1999). ברגיל יוטל הנטל להוכחת "הסעה בשכר", על המבטחת הטוענת להעדר כיסוי ביטוחי.

            בענייננו, עילת התביעה של קרנית, מעוגנת בסעיף 9 (א) (2) לחוק, המקנה לקרנית זכות חזרה כלפי "מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה...".

השאלה האם התאונה ארעה בעת ביצוע "הסעה בשכר", המוחרגת מגדר הכיסוי הביטוחי, לא נדונה ולא הוכרעה, במסגרת תביעות הנפגעים שכן קרנית, הכירה בחבותה כלפי הנפגעים, ללא צורך בהכרעה שיפוטית בשאלת החבות ומכח ההסכם שבינה לבין המבטחת, נשאה במחצית ההוצאות והפיצויים ששולמו לנפגעים.

בנסיבות אלה, בהעדר הכרעה שיפוטית בשאלת תוקף הכיסוי הביטוחי, במסגרת תביעת הנפגעים, הנטל להוכיח כי התאונה ארעה בעת ביצוע "הסעה בשכר" ולפיכך בהעדר כיסוי ביטוחי, מוטל על קרנית.

העדויות

8.         אלהוורין העיד לאחר שסיים את עבודתו, ביום שישי בשעה 13:00, רצה להגיע לביתו שבדהריה וכי מאחר ולא היו מוניות או אוטובוסים, סימן לנתבע בידו, לעצור. אלהוורין העיד כי אינו מכיר את הנתבע וכי לא שילם לו בעבור הנסיעה שכן לא היה מדובר במונית (עמ' 14-12 לפרוטוקול).

העד הכחיש כי נפגש, לאחר התאונה, עם חוקר מטעם המבטחת והעיד כי טרם עדותו, אמרה לו גב' אבו קאעוד, העדה מטעם קרנית  כי אם לא יאשר חתימתו על ההודעה,   ת/א2, יהא עליו להחזיר את הפיצויים שקיבל בסך 6,000 ש"ח (עמ' 11 לפרוטקול).

9.         זידאת  העיד כי עלה לרכבו של  הנתבע בחניון, ליד השוק בבאר שבע וכי לא שילם בעבור הנסיעה. זידאת ציין כי אינו מכיר את הנתבע וכי היו נהגים שהיו מסיעים בחינם וכדבריו: "אנחנו לא שילמנו. אני אומר שהיו הרבה אנשים שהיו מעלים אותנו בחינם. אני לא מכיר את הנהג בכלל. זה לא מונית" (עמ' 16 לפרוטוקול). כשעומת זידאת עם האמור בהודעה שמסר לחוקר ביום 15.2.97, ת/2 ב', כי הוא ושאר הנוסעים, התכוונו לשלם לנתבע, כל אחד 7 שקלים, השיב כי אינו זוכר מה אמר לחוקר לפני שנים רבות. במהלך חקירתו של העד הסתבר כי בעת שהוסע לבית המשפט, על ידי החוקר נורי, הוקלטה השיחה שנערכה ברכב. זידאת הכחיש כי אמר בדרך לבית המשפט כי שילם עבור הנסיעה וכשנשאל אם אמר שהתכוון לשלם לנתבע, עבור ההסעה, השיב: "ככה אצלנו הערבים, ככה המנהגים שלנו, אנחנו עולים ומציעים כסף אבל הוא לא קיבל" (עמ' 18 לפרוטוקול).