פסק-דין בתיק א 429/99

1.         תביעה זו הוגשה על ידי בדואן עמראן אבו מיאלה, יליד 1982, בגין פגיעה שנפגע כתוצאה מירי ביום 20.6.97, או בסמוך לכך, בחברון.

            התובע הינו פלשתינאי שהתגורר בשכונת קיטון, הנקראת גם שכונת אבו סנינה שבחברון (ת/1 ועמ' 19), והיה בעת הארוע בן 15 שנה.

התובע טוען כי נפגע מירי שבוצע בידי כוחות הבטחון והגיש תביעה זו ב-8.4.94 כנגד המפקד הצבאי באיזור יהודה ושומרון וכנגד מדינת ישראל.

            הנתבעים בכתב הגנתם כפרו באירוע הנטען, ואף בכך שהתובע נפגע מירי של כוחות הבטחון, וטענו, כי בכל מקרה לא הם ולא מי מטעמם אחראים לפגיעה ותוצאותיה.

2.         התובע נפגע קשות בראשו, אושפז ונותח. במהלך קדם המשפט מונתה לתובע בהסכמה מומחית שיקום, דר' פרבר, שבסיכום חוות דעתה (ת/5) ציינה כי מדובר בבחור צעיר שנפגע בראשו וסובל מחולשה ספסטית בפלג הגוף הימני וקשיי דיבור. עוד מצוין, כי אין פגיעה קוגנטיבית.

את נכותו העמידה המומחית על 50% לפי ס' 29 (1) א II עבור החולשה בפלג הגוף הימני ועל 40% לפי סעיף 29 (7) א III עבור קשיי הדיבור.

המומחית מציינת כי התרשמה שתפקודו ובעיקר דיבורו השתפרו מאוד בהשוואה לממצאי בדיקה קודמים, וכי היום דיבורו שוטף וניתן להבינו.

3.         רקע עובדתי

הנטען בכתב התביעה הוא כי במועד הנ"ל פעלו כוחות הבטחון בקרבת מקום מגורי התובע, ותוך כדי כך נורו או נפלטו מספר קליעים מכלי נשק שהוחזקו בידי כוחות הבטחון, כאשר אחד הקליעים או יותר שנורו כאמור, פגעו באקראי ובשגגה בראשו של התובע וגרמו לפציעתו.

4.         בעוד בכתב התביעה תוארו נסיבות האירוע באופן כוללני וחסר פרטים, הרי בתצהירו,    ת/1, שנערך ב-5.4.01, קרי, קרוב לארבע שנים לאחר האירוע, מסר התובע פרטים נוספים על האירוע הנטען וציין כי למיטב זכרונו ב-20.6.97 הלך ברחוב השללה בחברון בדרכו הביתה לאחר שנפגש עם מעבידו כדי לקבל את משכורתו השבועית, תוך כדי כך פגש את בן דודתו מחמוד מוחמד אבו מיאלה ולאחר שברכו אחד את השני לשלום ודיברו כמה רגעים, החלו ללכת יחד לכיוון שכונת קיטון בחברון בה מתגורר התובע.

            בסעיפים 5 ו-6 לתצהירו מוסר התובע כך:

"5. באותו זמן, במרחק של כ-150 מטר מאיתנו, היה עימות בין קבוצת ילדים לבין חיילי צה"ל. אף שהכל התרחש במרחק גדול יחסית, ראיתי שבאותו מקום נזרקו אבנים ונשמעו צעקות. מפעם לפעם החיילים הישראליים ירו. החיילים הישראלים היו ברחוב וחלקם היו מפוזרים בתצפיות על הגגות. עמדתי מספר רגעים ברחוב והסתכלתי יחד עם בן דודתי על המתרחש. מחמוד האיץ בי לעזוב את המקום במהירות ולהתרחק. גם אני לא רציתי להתעכב יותר ושנינו התחלנו ללכת לכיוון שכונת קיטון, כשאנו מתרחקים מן האזור הנ"ל.

6. בעוד אנו הולכים, המשכנו לשמוע קולות ירי בעקבות היריות שנורו על ידי חיילי צה"ל. לפתע, חשתי במכה חזקה בראש שהפילה אותי ארצה. איבדתי מיד את הכרתי. התעוררתי רק בבית החולים. אז התברר לי שנוריתי ונפגעתי מכדורי רובה חיים. הפגיעה היתה בראש. יכולתי לזכור אך ורק את האירועים, שקדמו לפציעה אך לא יכולתי לשחזר מה קרה עמי מאז הפציעה ועד שהתעוררתי.

בעקבות פציעתי אושפזתי כמפורט בסיכומי המחלה המצורפים כנספח א' לתצהירי.

כמו כן נשלחתי לקבלת טיפול רפואי בארה"ב".

            בחקירתו אישר התובע, כי הרחוב שהלך בו, אותו סימן בחץ על פני תרשים, היה הגבול בין אזור הרשות הפלשתינית לאזור הישראלי (עמ' 26).

            לדבריו, ירד בתחילת רחוב השללה ורצה לעבור את הכביש ואז ירו בו (עמ' 23). לדבריו הרגיש שיש סכנה ובגלל זה רצה לחצות את הכביש ולעבור משם. התובע נשאל אם הצבא היה מצד ימין שלו והשיב בשלילה ואמר שהצבא היה מכל הכיוונים אך לא בחלק הפלשתיני (עמ' 27) וכי כשפנה לרחוב הקטן היה הצד הפלשתיני מצד שמאל שלו.

            התובע נשאל מספר פעמים בדבר מהומות וזריקות אבנים במקום. בענין זה התחמק ממתן תשובה אך אישר כי היו במקום ילדים שזרקו אבנים וכי ביקש להתרחק מהסיכון (עמ' 20). לאחר מכן מסר, כי כשהלך היו מולו חיילים אבל הם היו רחוקים ממנו וטען, כי אינו יודע איך נפגע וכי הוא זוכר רק שהתעורר בבית חולים (עמ' 29).

            כשנשאל תחילה, האם ראה במקום את עדיו חנאן ויוסרי השיב, שהוא אינו זוכר כל כך מפאת חומרת המכה (עמ' 31). בהמשך אישר ששני אלה ראו אותו (עמ' 32). ולאחר מכן מסר שראה במקום את חנאן אך לא פגש את יוסרי כאמל (עמ' 33, 35). לענין בן דודתו שהוזכר בתצהירו, הכחיש בחקירה תחילה כי היה במקום עם בן דודתו (עמ' 21), לאחר מכן אישר שפגש בו (עמ' 23) ולבסוף ציין כי אינו זוכר אם פגש אותו או לא, והוסיף "מפאת המכה שכחתי" (עמ' 30).