פסק-דין בתיק א 42846/03

בפני תביעה אשר הוגשה בהליך של "סדר דין מהיר".

התובעת הינה חברה בע"מ ולטענתה הבעלים של המכונית מסוג סקודה אוקטביה  מ.ר 5520425 (להלן :" הרכב"). התובעת הוקמה  בשנת 9/01 ע"י מר עמיוף רפאל (להלן:"עמיוף") שהינו דירקטור יחיד אצל התובעת.

לאחר תקופה, הכיר עמיוף את הנתבע  וזה האחרון רצה להצטרף כבעל מניות אצל התובעת . לטענת עמיוף סוכם כי התמורה בעבור מחצית ממניות החברה תהא 300,000 ש"ח . הנתבע העביר 100,000 ש"ח והתחייב להעביר עוד 200,000 ש"ח. לטענתו הועברו לידיו מחצית ממניותיה של התובעת והלה מונה כדירקטור המכהן יחד עם עמיוף.

לטענת התובעת עמיוף והנתבע רכשו שתי מכוניות סקודה אחת מהן נשוא תביעה זו נרשמה על שמו של הנתבע והופעלה עם הרשיון הרשום על שם הנתבע. מאז הרכישה הופעלו שתי המכוניות ע"י נהגים בבסיס תשלום יומי. התמורה היומית הועברה לתובעת.

ביום 10.6.03 הגיעו הנתבע ומר עמיוף לידי הסכמה  בדבר הצורך להפרד וללכת כל אחד לדרכו. הנתבע חתם על שטר העברת המניות בו החזיר את מחצית המניות שהיו ברשותו למר עמיוף. סוכם כי לא יהיו לו תביעות נוספות וכי ההפסדים שהיו לתובעת בעת שהיה בעל המניות לא יחולו עליו.

למרות ההסכם עליו חתם הנתבע ולמרות היותה של התובעת בעלת המכונית לקח הנתבע את המכונית מחזקתה של התובעת לחזקתו לטענת התובעת  גילה מר עמיוף כי ביום 1.6.03 הוציא הנתבע על דעתו חשבונית בשם התובעת על סך 57,000 ש"ח לכאורה בעבור מכירתה של המכונית וכי הסך הנ"ל לא נתקבל בחשבונה.

התובעת תבעה את השבת המכונית לאלתר ותשלום של סך של 12,580 ש"ח בעבור הפעלת המכונית עד ליום הגשת התביעה.

הנתבע טען להגנתו כי ביום 26.5.02 נכרת ההסכם בין הנתבע לעמיוף לפיו רכש מחצית ממניות החברה תמורת 100,000 ש"ח וכי מעולם לא התחייב להשקיע עוד 200,000 ש"ח. הנתבע טוען כי בחודש מאי השקיע  הנתבע בתובעת סך נוסף של 20,000 ש"ח וכי השקעתו הכללית עמדה על 120,000 ש"ח. לטענתו, ביום 1.6.03 הגיעו עמיוף והנתבע להסכמה בדבר פירוק השותפות ביניהם ולפיה זכאי הנתבע לקבל חזרה את סכום השקעתו בניכוי כספי המשכורת  ששולמו לו והסתכמו בסך של 63,491 ש"ח וכי היתרה בסך 56,509 ש"ח (ובעיגול כלפי מעלה 57,000 ש"ח) תשולם לו בדרך בה המונית תישאר בחזקתו . לטענתו הוצאת החשבונית על סך 57,000 ש"ח מחשבוניות הנתבעת נעשתה בעצתו של מר רונן קריוף אשר עסק שנים בתיווך ומכירת מוניות והוא זה שהציע לעשות זאת בדרך זו, תוך ידיעת עמיוף ולא מאחורי גבו.

התביעה נוהלה בהליך של  "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק,  בתמצית כהוראת תקנה 214 טז (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 לרבות התיאור המובא לעיל.

 דיון:

עיון בהסכם (נספח ד' לכתב התביעה) שנחתם ע"י הצדדים הינו בעייתי ו"סתום" שכן ניתן לפרשו לעניין המונית הן  לזכותו של זה והן לזכותו של זה.

פירוש לזכותו של התובע -בכך שהמונית נקנתה בכספי החברה  והינה לכאורה חלק מרכוש החברה.

פירוש לזכותו של הנתבע- בכך שאם אכן הכוונה שעם עזיבתו המונית הינה חלק מהחברה אזי היה צורך לעגן זאת בהסכם כי יעביר לחברה את החזקה בה שכן נקנתה ורשומה על שמו.

מכאן אין לנו אלה ללכת ול"חפש" אחר כוונת הצדדים

בפרשת מליליין (ע"א 4869/96 מליליין נגד The Harper Group ואח', פ"ד נב(1)
845 ) מסכם כבוד הנשיא ברק בקצרה את ההלכה לעניין דרכי פרשנות חוזה.

לדבריו מקום בו הדברים אמורים בטקסט בעל משמעויות לשוניות שונות, אזי "השליפה של המשמעות המשפטית ממגוון האפשרויות הלשוניות תיעשה לפי תכלית החוזה [ראה ע"א 554/83 'אתא' חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל ואח' פד"י מא(1)282]. מהי תכלית זו? תכלית זו היא בראש ובראשונה התכלית הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים [ראה בג"ץ 846/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים ואח' פד"י נא(1)3. זהו 'אומד דעת הצדדים' [סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי)]. זוהי כוונתם המשותפת של הצדדים".

ואילו מקום בו אין לנו נתונים של ממש על אומד דעת הצדדים, "בנסיבות אלה, אין מנוס מפנייה לתכלית האובייקטיבית של החוזה. אלה הם הערכים, המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים (ראה ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ פד"י מט(2)265) בעמ' 313).

בהעדר אפשרות "לבחון כליות ולב" ולבדוק מה הוא אומד דעת הצדדים הסובייקטיבית, הבחינה היא אובייקטיבית.