פסק-דין בתיק א 42618/04

א. מבוא

בפני תביעת התובעת, ילידת 11.2.54, לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים מיום 31.1.04, וכל זאת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים").

אין חולק בין הצדדים, בדבר חבות הנתבעים לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה לפי חוק הפיצויים, עם זאת, המחלוקת מתייחסת לשיעור הנזק שנגרם לה.

ב. הנכות הרפואית

בתיק זה מינה ביהמ"ש את ד"ר מריו אייכנבלט, כמומחה מטעמו בתחום האורתופדי, לבחינת נכותה של התובעת כתוצאה מן התאונה הנדונה.

במסגרת חוות דעתו שנמסרה ביום 6.10.05 עולה, כי התובעת נפגעה ברגלה הימנית על ידי רכב נהוג על ידי הנתבע 2. כתוצאה מהפגיעה, סבלה משבר בקונדיל הטיביאלי הצדדי של הברך עם ריסוק ומעורבות של המשטח הפרקי. עקב כך נותחה ב-2.2.04 ועברה שיחזור סגור של השבר וקיבוע באמצעות בורג אחד. השבר התאחה עם תזוזה מסוימת, ועל פי בדיקות ההדמיה נותר משטח מפרקי טיביאלי צדדי לא סדיר. הפצעים בעור הגלידו.

התובעת אושפזה למשך 48 ימים בבתי החולים הלל יפה ובשיקום האורתופדי בביה"ח תל השומר.

במהלך בדיקתה אצל המומחה, התלוננה התובעת על כאבים בברך ימין והפרעות תפקודיות, כאשר בבדיקתה מצא המומחה הגבלה של כיפוף הברך, דלדול שרירי ירך ימין, רפיון צדדי קל וציר אנטומי בוולגוס, מעט מוגבר. כמו כן, הבחין בצילומי הרנטגן כי קיימת אי סדירות של המשטח המפרקי הטיביאלי הצדדי.

לפיכך, קבע מומחה ביהמ"ש את נכותה של התובעת, בשיעור של 15%, לפי סעיף, 35 (1) בין ב' ל-ג', בגין השפעה שבין קלה לבינונית על כושר הפעולה הכללי והתנועות, וכל זאת עקב התאונה.

ב"כ התובעת היפנה למומחה שאלות הבהרה, מהתשובות להן ניתן ללמוד כי התובעת אינה זקוקה להליכים ניתוחיים נוספים, וכי לא ניתן להגיע לקביעת נכות עתידית בעניינה של התובעת.

מומחה ביהמ"ש לא נחקר, ולפיכך יש לקבל את קביעותיו כאמור, בחוות הדעת ובתשובות לשאלות ההבהרה, כקביעות מחייבות.

ג. הנכות התיפקודית והפסדי שכר לעבר ולעתיד

כעולה מתצהיר התובעת (ת/1), קודם לתאונה בה עסקינן, עבדה התובעת כאחות בביה"ח תל השומר, ופרשה במאי 2003 לפנסיה חלקית (60 אחוזים). בחודש יוני 2003 החלה עובדת כאחות במשרה חלקית, במרפאת בית האבות "אחוזת בית" ברעננה והשתכרה סכום נוסף מעבר לפנסיה.

כשבועיים לאחר תחילת עבודתה נסעה לשוודיה לשם הליך אימוץ ילדה, מעבר לילדה מאומצת שכבר אימצה קודם לכן, וזאת למשך 6 שבועות. התובעת שבה לעבודתה בבית האבות ב-18.12.03 כשהתאונה התרחשה כאמור ב-31.1.04.

התובעת ציינה, כי שכרה עמד על 4,550 ש"ח ברוטו לחודש, בבית האבות.

בעקבות התאונה ואשפוזה של התובעת לאורך תקופה, נגרם לה אי כושר מלא, כך לטענתה, למשך 13 חודשים (סעיף 10 ל-ת/1), כאשר המל"ל בענף נכות כללית, מאריך את תקופת אי הכושר עד 31.12.05 ובסה"כ 23 חודשים של אי כושר מוחלט.

התובעת הוסיפה, כי מאז התאונה לא שבה לעבודתה ואין שום אפשרות כי תשוב ותמשיך את המסלול המקצועי בו החלה, מאחר ועבודתה כאחות כוללת עמידה ממושכת, הליכה ממושכת, תמיכה בחולים ועמידה שעות רבות על הרגליים, כשלאור נכותה, פעולות אלו הינן בלתי אפשריות. בנוסף טענה, כי לאור גילה והעדר ניסיונה בתחומים אחרים, וכאשר הינה אם ל-2 בנות צעירות, מוטלת עליה מעמסת יתר במשק הבית ואינה יכולה לשוב מהעבודה עם רגליים נפוחות ודואבות, כלשונה, באופן שתנוח מעת סיום עבודתה ועד ליציאה למחרת.

התובעת הדגישה כי לאור אהבתה את מקצועה כאחות, בחרה שלא לנצל  את 3 חודשי "חופשת הלידה", המגיעים לה כהורה מאמץ, מקצוע ממנו היא נאלצת להיפרד עתה.

אשר למצבה הרפואי מציינת התובעת, כי הינה מוגבלת בעמידה ממושכת והליכה, מוגבלת בהרמת משאות, אינה יכולה להתרומם בלי תמיכת ידיים מישיבה לעמידה, מתקשה בעליה וירידה במדרגות, חוששת ממשטחים לא ישרים, ריצה עבורה הינה בלתי אפשרית, כמו גם רכיבה על אופניים ואף שימוש בהליכון אינו אפשרי, מה שהביאה לכושר גופני ירוד. כמו כן, קשה לה להתכופף לביצוע פעולות שונות בבית.

בחקירתה הנגדית בבית המשפט, התברר כי למרות מצבה הגופני הירוד, כפי שעולה מתצהירה, החלה התובעת בלימודים. תחילה למדה בקולג' לרפואה משלימה בת"א, החל מחודש מרס 2005, שם למדה יומיים בשבוע במשך 4 שעות והגיעה ללימודים בתחבורה ציבורית. בהמשך, החלה לומדת בסמינר הקיבוצים, רפואה סינית. בעת עדותה, הייתה לה זו כבר השנה השנייה ללימודים, שאמורים להימשך 4 שנים, והחלה בהם כבר בנובמבר 2005.

את הלימודים החלה מאחר והייתה, כך לשונה, חייבת לצאת מהבית, שכן הייתה במצב נפשי קשה מאוד, כמו גם, רצונה להיות בין אנשים והצורך לקדם את נושא הרגל.

לשאלת ביהמ"ש הדגישה התובעת, כי אינה יכולה לשוב למקצועה שלה, אך לא הייתה אצל רופא תעסוקתי שאישר לה זאת. התובעת הוסיפה כי לא נמאס לה להיות אחות, שכן זה מקצוע שהיא מאוד אוהבת, ולוואי שהייתה יכולה לחזור אליו. התובעת לא ראתה עצמה כמי שיכולה לצאת לעבודה, יש לה כאבים וכן שתי בנות קטנות בבית, היא מוגבלת בעמידה וישיבה, והמשפחה כמעט שהתפרקה בגלל התאונה.