פסק-דין בתיק א 42582/06

התובעת היא חברה אשר בעל השליטה בה הוא הנתבע מס' 1 מר אסף שור [ להלן: "החברה" ו "אסף" בהתאמה ]; אחיו של אסף, מר יוגב שור [ להלן: "יוגב" ] הוא בעל מניות בה, מנהלה ולמעשה המוציא והמביא בענייניה  [ סעיפים 2, 3 לתצהירו של יוגב, סעיף 2 לתצהירו של אסף, עדותו של רואה החשבון של החברה התובעת מר גבי אחרק (להלן: "אחרק") בעמ' 1 לפרוטוקול הדיון ביום 8.7.2007 (להלן: "הפרוטוקול") שורות 15. 16 ].

הנתבעת היא גרושתו של אסף והתביעה היא ספיח של סכסוך הגירושין שבין אסף לנתבעת כאשר זו נדרשת על ידי החברה, שהיא כאמור בשליטת אסף ואחיו יוגב, להחזיר לחברה הלוואה שניתנה על ידיה לצורך רכישת דירתם המשותפת של אסף ושל הנתבעת.

מטבע הדברים, ובהיות התביעה נוגעת להחזר כספי החברה של אסף ויוגב, לא ביקש אסף רשות להתגונן כנגד התביעה [ שהוגשה ב"סדר דין מקוצר" וגם לכך משמעות, כפי שלהלן ].

כל עובדות הרקע הנוגעות לתביעה מוסכמות למעשה ואין לנתבעת אלא טענה אחת, והיא כפי שלהלן, טענה טובה, כי אין היא חייבת בהחזר ההלוואה לחברה שכן לא היא זו שנטלה אותה אלא אסף בלבד [ ראה הצהרת באת כח הנתבעת בעמ' 2 לפרוטוקול הדיון ביום 5.11.2006 ].

לעניין האמור לעיל יש לציין את הפרטים הבאים:

כספי ההלוואה לא נמסרו לנתבעת אלא הועברו ישירות לחברה הקבלנית ממנה נרכשה הדירה עבור הנתבעת ואסף [ סעיף 6 לתצהיר יוגב ]; לא נעשה כל הסכם בכתב בין החברה לאסף ו/או לנתבעת, באשר לאותה הלוואה וגם לא סוכמו כל תנאים לגבי אותה הלוואה [ עדות אחרק בעמ' 6 לפרוטוקול שורות 8 עד 13; עדות יוגב בעמ' 7 שורות 20, 21 ]; בנוסף להלוואה הנ"ל ניתנה לאסף הלוואה נוספת על ידי יוגב, בסכום של -.40,000 $, הלוואה הנזכרת בהסכם יחסי ממון שנעשה בין אסף לנתבעת ואשר לפיו תוחזר אותה הלוואה [ ככל הנראה מכספי מכירת הדירה כפי המפורט בפסק הדין של בית הדין הרבני בתביעת הגירושין של הנתבעת ואסף שצורף לתצהירה של הנתבעת כנספח א'; להלן: "פסק הגירושין" ]; ככל הנראה לא נרשמה כל הלוואה בספרי החברה, כך עולה מעדותם המתחמקת של יוגב ושל אחרק בעניין זה [ עמ'6 לפרוטוקול בסוף העמוד וכן עמ' 8 שורות 10 עד 13 ]; הסכם יחסי הממון נחתם בין הצדדים ביום 30.9.01 [ פיסקה ראשונה לפסק הגירושין ] בעוד שההלוואה נלקחה ביום 12.9.01, היינו כשלשה שבועות קודם לכן, אך למרות שנושא ההלוואה האישית שבין אסף ליוגב וצורת החזרתו מוזכרים בו, אין כל אזכור בהסכם הממון להלוואת החברה הנ"ל [ דברים אלה נלמדים אף הם מקביעות בית הדין הרבני בפסק הגירושין; מבלי להידרש לשאלה עד כמה מהוות קביעות פסק הגירושין משום "השתק פלוגתא", די בכך שפסק הגירושין הוגש כראיה ללא התנגדות ותוכנו לא נסתר; לעניין מועד מתן ההלוואה ראה גם מכתבו של אחרק להלן ]; וכן, ועניין זה הוא בעל משמעות, ביום 22.11.2005, מועד בו נמצאים אסף והתובעת בהליכי  גירושין [ ראה סעיף 7 לכתב התביעה ] מפנה אחרק, שהוא כאמור רואה החשבון של החברה, מכתב ליוגב, נספח ג' לתצהירו ולכתב התביעה, ובו הוא כותב כי "...בתאריך 12 ספטמבר 2001 נטל מר אסף שור הלוואה מהחברה בסך של -.175,000 ש"ח. נכון לתאריך מכתבנו זה, החוב הנ"ל טרם הוחזר לחברה. אבקש לפעול בכל האמצעים על מנת לבצע השבת החוב לחברה" [ הדגשות שלי - צ.כ. ].

ברור שמכתב זה, על פי מועדו, ועל פי כך שלא סוכמו תנאים להלוואה, כפי שהעיד אחרק עצמו, הוא מכתב מוזמן לצורך הגשת התביעה. למרות זאת, אחרק, כרואה חשבון, אינו מוכן לחתום על מכתב שאין בו אמת, קרי שההלוואה ניתנה גם לנתבעת וזאת הגם שלדבריו, בתצהירו ובעדותו, הוא זה שהציע לאסף ולנתבעת לקבל את כספי החברה כהלוואה.

יצוין כי בתצהירו נזהר אחרק מאוד מלציין שהנתבעת קבלה הלוואה מהחברה.

הוא עושה שימוש בלשון כללית ומעורפלת: "(התובעת) ידעה על לקיחת ההלוואה...אני הוא שהצעתי כי הפרש התשלום [ עבור הדירה שנקנתה לאסף והתובעת - צ.כ. ] ילקח כהלוואה מהחברה..." [ סעיף 6 לתצהירו; הדגשות שלי - צ.כ. ].

אין ספק שכספי ההלוואה עברו לחברה הקבלנית לצורך רכישת הדירה של התובעת ואסף; אולם, כשם שמרבית, אם לא כל הכספים ששימשו את בני הזוג, לא  באו מהתובעת ומשפחתה, כך גם כספים אלה; אסף קבל כספים מחברה, עבורו ועבור התובעת; אין בעובדה הנ"ל, אפילו מקובל עלי, בניגוד לעדותה של התובעת, שהיא ידעה על מקור הכספים, כדי להטיל עליה חבות החזר.

מצוקתם של אסף ויוגב היא ברורה; הנתבעת לא הביאה כל כסף ממקורותיה הן לעניין רכישת הדירה והן לעריכת מסיבת/טקס החתונה כאשר הכל מומן על ידי אסף ומשפחתו [ עדות התובעת בסוף עמ' 11 לפרוטוקול ותחילת עמ' 12 ]; נראה שאביו של אסף גם נתן לבני הזוג מתנה בסכום של -.50,000 ש"ח [ פיסקה רביעית לפסק הגירושין ].

למרות זאת, נרשמה הדירה [ גם ] על שמה של הנתבעת [ עדותה בעמ' 12 ] ובית הדין הרבני קבע בפסק הגירושין, שערעור עליו נדחה, כי מחצית שווי הדירה תימסר לנתבעת,  בניכוי החובות, כאשר בגדר אותם חובות לא נכלל החוב לחברה, שהוא לפי פסק הגירושין חוב של אסף בלבד וכל זאת בעוד שלפי פסק הגירושין ה"אשם", לפחות זה הגלוי והפורמלי, לאי הצלחת חיי הנישואין הוא בנתבעת.

בנסיבות אלה, ניסו אסף ויוגב "תרגיל" משפטי של הגשת התביעה על ידי החברה, כביכול בגין חוב של הנתבעת לחברה אלא שכל הנסיבות מצביעות על כך שהחוב אינו חובה של הנתבעת לחברה אלא חוב של אסף.

כיצד, אם בכלל, יוכל אסף לזכות בחזרה בחלקו מבין הכספים שיש להשיבן לחברה היא שאלה שלא תדון כאן.

התביעה, כתביעה ב"סדר דין מקוצר" מבוססת על הסכם עם הנתבעת, הסכם שלא הוכח קיומו.

מכאן, שאין מקום ל"הרחבת החזית" שניסה בא כח התובעת לבסס בטיעון הנסמך על כך שהשיתוף בזכויות בני הזוג הוא גם שיתוף בחובות.

יחד עם זאת, ספק רב בעיני אם בכלל עומדת טענה לעניין "שיתוף חובות" לצד שלישי שאינו אחד מבני הזוג, כמו החברה כאן, ואין לומר שמדובר בעניין פורמלי בלבד שכן על עצם קיומה של פורמליות זו מבססת החברה את תביעתה העצמאית, כביכול, מתביעותיו  הבעייתיות מבחינתה משפטית של אסף [ ראה 3002/93 יעקב בן צבי נ. מיכל סיטין ואח', פד"י מט3 עמ' 5 וכן ע"א 3929/02 רויטל לוין כרם נ. גד שילר עו"ד הנאמן על נכסי פושט הרגל גדעון לוין ואח', פד"י נח5 עמ' 364 ] ואוסיף עוד שטרם נגענו גם בבעייתיות העולה מכך שבני הזוג נישאו לאחר שנת 1974  ועל ענייניהם חלות הוראות חוק יחסי ממון בני זוג, תשל"ג 1973.

מכל האמור לעיל התביעה נדחית.

התובעת תשא בהוצאות הנתבעת בצרוף ריבית והצמדה כדין וכן בשכ"ט עו"ד הנתבעת בסכום של -.15,000 ש"ח ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה כדין.