פסק-דין בתיק א 42480/05

מבוא

1.         ביום 5.4.2000 נפגע מאיר מוסלאי ( להלן: "מאיר") בתאונת דרכים ( להלן: "התאונה" או "תאונת הדרכים"), כאשר ישב לצידו של נהג רכב, שלא היה מבוטח. בעקבות כך שילם התובע, המוסד לביטוח לאומי ( להלן: "המוסד") למאיר גמלת נכות כללית לפי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995, על בסיס החלטת וועדה רפואית של המוסד.

2.         על פי ס' 3 להסכם מיום 2.1.1979 בין המוסד לבין מגדל חברה לביטוח בע"מ, שהנתבעת נוהגת על פי הוראותיו ( להלן: "ההסכם"), נקבע כי:

            " שילם או משלם המוסד- על פי הוראות החוק- גמלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן- התביעה), והחברה אחראית- על פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח- לפצות אותו נפגע מכח היותה המבטחת של השימוש בכלי הרכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, בגינה משתלמות הגימלאות לנפגע, בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן: ... כאשר הנפגע אינו הנוהג בכלי הרכב- 80% מסכום התביעה."

            על יסוד הוראה זו דרש המוסד מהנתבעת שיפוי בגין גמלת הנכות הכללית ששילם ואשר הוא צפוי לשלם בעתיד למאיר. הנתבעת כפרה בחובתה לשלם לתובע סכום כלשהו, אך מבלי להודות באחריותה היא שילמה למוסד ביום 7.8.2005 סכום של 170,568 ש"ח לפי תחשיב שערכה.

            המוסד טוען כי מגיע לו סכום נוסף בשיעור של 668,541 ש"ח, ומכאן התביעה.

3.         הנתבעת אינה חולקת על חובתה לפצות את מאיר בגין נזקי הגוף שנגרמו לו מחמת תאונת הדרכים. עם זאת, הנתבעת טוענת כי אין עליה לשלם דבר למוסד, שכן הגמלאות ששילם המוסד למאיר אינן משולמות עקב התאונה, אלא עקב נכותו של מאיר שאינה קשורה לתאונה, ולכל היותר, חלקה של הנתבעת בגין נכות זו הוא מזערי- שישית בלבד. על כן, הסכום ששילמה הנתבעת למוסד לפני הגשת התביעה עולה על הסכום המגיע בפועל למוסד.

4.         חשוב לציין כי מאיר הגיש תביעת נזיקין נגד הנתבעת, שהסתיימה בהסדר פשרה. בגדרה של התביעה מונו בהסכמה שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט, לבדיקת נכותו של מאיר והגורמים לה. פרופ' אברהם גנאל מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי, ופרופ' אפרים בנטל מונה כמומחה רפואי בתחום הנוירופסיכיאטרי. פרופ' גנאל קבע כי מחמת התאונה נגרמה למאיר נכות אורטופדית בשיעור של 5%. פרופ' בנטל קבע כי למאיר נכות נפשית שאינה נובעת מהתאונה בשיעור של 50%, וכי מחמת התאונה נגרמה החמרה בשיעור של 10%.

            לעומת זאת, ועדה רפואית לערעורים של המוסד קבעה למאיר ביום 24.10.2001 50% נכות רפואית לצמיתות החל מיום 1.9.2001, וביום 14.1.2002 נקבעה למאיר דרגת אי כושר צמיתה בשיעור 75% החל מיום 1.9.2001.

שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הגמלה המשולמת למאיר

5.         השאלה העיקרית הטעונה הכרעה היא האם צריך המוסד להוכיח קיומו של קשר סיבתי מלא בין הגמלה שהוא משלם למאיר בגין נכותו, לבין תאונת הדרכים. הנתבעת משיבה על שאלה זו בחיוב. המוסד משיב בשלילה.

6.         המוסד טוען בסיכומיו כי על פי ההלכה הפסוקה ועל פי ההסכם כהגדרתו לעיל, אין הוא מחוייב כלל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הגמלאות ששילם לבין התאונה, וקל וחומר שאינו מחוייב להוכיח את שיעורו של הקשר הסיבתי. לענין זה הוא מפנה לפסק הדין המנחה שניתן בגדרו של דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אררט חברה לביטוח (טרם פורסם), שם נקבע:

            " הנה כי כן, שניים הם התנאים שבהתקיימם חבה חברת הביטוח לפצות את המל"ל: האחד, כי המל"ל "שילם או משלם ... גימלאות לנפגע בתאונת דרכים; והאחר, כי "החברה אחראית ... לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש ברכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים ... בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה. בהתמלא שני התנאים הללו, זכאי המל"ל לפיצוי בגין התגמולים ששילם." (ע' 10 לפסק הדין).

7.         אינני סבור כי פסק הדין בעניין אררט הנ"ל, מבסס את טיעונו של המוסד. בפרשת אררט נדונה שאלת הנפקות הקנוייה לקיצור תוחלת חייו של הנפגע המקבל תגמולים מן המוסד, על היקף השיפוי לו זכאי המוסד מכח ההסכם עם חברות הביטוח. באותו ענין נקבע בתביעה קודמת שהתנהלה בין הנפגע לבין חברת הביטוח כי תוחלת חייו של הנפגע קוצרה והועמדה על עשר שנים בלבד. המוסד טען כי הוא זכאי לשיפוי בגין הגמלאות שהוא עתיד לשלם לנפגע ללא התחשבות בקיצור תוחלת חייו של הנפגע, ואילו חברת הביטוח טענה כי סכום השיפוי צריך להקבע  בהתאם לתוחלת החיים המקוצרת של הנפגע. בית המשפט העליון קבע בדיון הנוסף כי היקף השיפוי שתשלם חברת הביטוח אינו צריך להיות מושפע מקיצור תוחלת חייו של הנפגע, לאמור, המוסד זכאי לשיפוי מלא, משל לא קוצרה תוחלת חייו של הנפגע.

            לא נערך בענין אררט הנ"ל כל דיון בשאלה המתעוררת בתביעה הנוכחית, היא השאלה מה דינו של נכות "מעורבת", קרי, נכות שרק מקצתה נגרמה מחמת תאונת הדרכים שבגינה מוטלת חבות על הנתבעת, ואילו יתרתה נגרמה מחמת מצב רפואי קודם של הנפגע, שאינו קשור כלל ועיקר לתאונת הדרכים.

            אכן, בענין אררט נקבע כי תכליתו של ההסכם בין חברות הביטוח לבין המוסד היתה מניעת התדיינויות וחסכון במשאבים, וכי ההסכם משקף בחירה מוסכמת של הצדדים להסדיר בדרך של "קח ותן" את מערך החובות והזכויות ביניהם. עם זאת, אינני סבור כי ניתן לייחס לצדדים להסכם כוונה להטיל על חברות הביטוח חבות בגין נזקים שכלל אינם קשורים לתאונת הדרכים. דבר זה עומד בניגוד מוחלט לנוסח ההסכם. הדרישה לקיום קשר סיבתי בין הגימלה שמשלם המוסד לנפגע לבין תאונת הדרכים, מעוגנת היטב בנוסחו של ס' 3 להסכם, הקובע כי תנאי להטלת חבות על הנתבעת הוא, בין השאר, שהנתבעת "... אחראית- על פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח- לפצות אותו נפגע מכח היותה המבטחת של השימוש בכלי הרכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, בגינה משתלמות הגימלאות לנפגע ..." (הדגשות הוספו). משמע, בהעדר אחריות על פי דין של הנתבעת לפצות את הנפגע- אין תחולה להוראות השיפוי של ההסכם. עוד משמיע לנו ס' 3 להסכם כי חובת השיפוי מתייחסת לגמלאות המשולמות בגין התאונה, ובגינה בלבד, להבדיל מגימלה המשולמת בגין מצב רפואי שאינו קשור לתאונה ואינו נובע ממנה. ודוק: אין עסקינן בשאלה של כימוי הנזק גרידא, כפי שנעשה בפרשת אררט , אלא בשאלה של עצם הטלת החבות . במילים אחרות, אינני סבור כי בפרשת אררט נפרץ הסכר להטלת חבות על חברות הביטוח בכל מקרה ומקרה בו שילם המוסד גמלאות לנפגע מתאונת דרכים, גם מקום שחבות כזו אינה מוטלת עליהן על פי דין, אלא רק נקבע כי משיקולי יעילות וחסכון במשאבים, ויתרו הצדדים להסכם על הצורך לדון בשאלות של כימוי הנזק, בהנחה שאכן קיימת חבות שאינה שנוייה במחלוקת. אכן, כמו בכל תביעה כספית המוגשת לבית המשפט, גם במקרה דנן אין מנוס בסופו של דבר מדיון בשאלה של כימוי, אך שאלת הכימוי בתיק הנוכחי היא פועל יוצא של הגדרת החבות המוטלת על הנתבעת. אם אין מקום להטיל על הנתבעת חבות בגין מלוא הגימלה המשולמת על ידי המוסד למאיר- ממילא יש צורך לעסוק בשאלת הכימוי כדי לשום את גובה הסכום האמיתי אותו זכאי המוסד לדרוש מהנתבעת לפי הוראות ההסכם, בהיותו סכום המשולם בעקבות תאונת הדרכים, ולנטרל את אותו מרכיב של התביעה אשר בגינו לא מוטלת על הנתבעת חבות כלשהי, בהיותו תשלום בגין מצב רפואי קודם של מאיר.

            בענין זה אין לי אלא להצטרף לדעתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בע"א 6414/05 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית :

            " בית משפט השלום לא קיבל גישה זו והורה, כאמור, על חלוקה יחסית בין הנכויות הקשורות לתאונה ובין אלו שאינן קשורות לתאונה. גישתו זו מקובלת עלינו בעיקרה, מכיוון שיש בה כדי להשלים את הראיה הכוללת של הנכויות ועשיית הצדק בין הצדדים, במתכונת שהותוותה בהלכת פרלה עמר, גם אם הלכה זו לא חלה במדוייק בעניננו. משהוכרה הנכות הכללית, יש לבחון את כל גורמיה ובהתאם לכך לחלק בין הגורמים עקב התאונה ובין אלו שאינם עקב התאונה."

            דעה דומה הובעה גם על ידי כב' השופט וינוגרד בת.א. (י-ם) 8445/02 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס חברה לביטוח, (טרם פורסם):

            " ממילא גם הקשר הסיבתי שיש לקרוא לתוכו [לתוך ההסכם- ח.ב.] הוא זה הנובע מהחוק, כפי שפורש על ידי הפסיקה המחייבת, ובכללה הלכת פרלה עמר. כשם שבתביעה על פי החוק לא היה זוכה התובע להיפרע בגין נכויות שאינן נובעות מהתאונה, מההנמקות שנפרשו בהרחבה בהילכת פרלה עמר, כך אין הוא זכאי להן גם בתביעה מכח ההסכם." (ס' 17 לפסק הדין)