פסק-דין בתיק א 42399/05

בפני תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובע, כנטען, עקב תקיפתו על ידי הנתבע.

1. התובע והנתבע הם בעלי חנויות לממכר בשר ברחוב נוריאל בתל-אביב ("שוק התקווה"). ביום 10.4.02 היו השנים מעורבים בקטטה, אשר בעקבותיה הוגשה התובענה, כשלוש שנים מאוחר יותר. שני הצדדים הציגו גרסאות שונות לגבי הארוע.  נבחן גרסאות אלו.

2. בהתאם לגרסת התובע בתצהירו, בעדותו ובהודעותיו במשטרה - מהלך הארועים החל כאשר הנתבע נכנס לחנותו של התובע. התובע, שהיה עם שני סוחרים בחנות, ביקש מהנתבע לצאת. הנתבע לא יצא והחל לקלל את התובע. התובע קללו בחזרה ואז הכה הנתבע את התובע בפניו ובחזהו. הסוחרים שהיו בחנות הוציאו את הנתבע מהחנות. לגרסת התובע הוא עצמו לא נגע בנתבע וגם לא החזיר לו מכות או דחף אותו: " לא נגעתי בו בכלל. מלבד קללות לא הרמתי יד עליו" (הודעת התובע במשטרה מיום 14.4.02 שורות 26-27 וכן עדותו בחקירתו הנגדית, עמ' 12 שורות 4-6).

3. גרסת הנתבע שונה. בהתאם לתצהירו, עדותו והודעתו במשטרה - הוא הלך ברחוב נוריאל, שהוא רחוב צר, בדרך לחנותו. בחלפו ליד חנות התובע החל התובע, שעמד בפתח חנותו מאחרי דלפק החנות - לקללו. הנתבע שאל את התובע מדוע הוא מקללו. התובע לא השיב לו תשובה ברורה, יצא אל הנתבע והחל לדחוף אותו. הנתבע דחפו בחזרה ואז הכה התובע את הנתבע בבטנו והמשיך להכותו. הנתבע השיב מצדו בדחיפות ובמכה בחזהו של התובע. בשלב זה התערבו סוחרים שהתקהלו במקום, הפרידו בין השניים ואף ערכו "סולחה" ביניהם. 

4. מטעם הנתבע העידו שני עדים שהיו במקום בעת הארוע. האחד, מר סלמה משה, מוכר בשר לחנויות בשוק התקווה, אשר מכיר אישית את שני הצדדים במסגרת עבודתו ומגיע יום יום לשוק. הוא העיד כי בעת הארוע היה סמוך לחנותו של התובע ולפתע שמע צעקות וקללות של התובע לעבר הנתבע, אשר הלך באותה העת לחנותו. מר סלמה ראה את התובע יוצא מדלפק חנותו אל הנתבע ודוחף את הנתבע. " לאחר סדרת דחיפות הדדיות ראיתי את ידו של ציון חגולי מכה את עופר יעקב בבטנו, עופר יעקב החזיר לתובע מכה וכתוצאה מכך באו מיד אנשים והפרידו בין הצדדים. את הארוע ראיתי ממרחק של כ- 4 מטר" (סעיפים 5-6 לתצהיר, עמ' 21 שורות 1-5 לעדותו). לעניין עד זה יש לציין כי אביו של מר סלמה, אשר אינו עובד עמו, היה מעורב בעבר בסכסוך כספי עם התובע.

5. העד השני  שתמך בגרסת הנתבע הוא מר רמי בן שאול, אשר גם נתן הודעה במשטרה. מר בן שאול עבד באותה עת כפועל בשוק והכיר את שני הצדדים אישית מעבודתו. הוא העיד כי ביום הארוע " הלכתי לקנות שתיה ולפתע שמעתי צעקות וקללות מכוון חנותו של ציון חגולי. התקרבתי ואז ראיתי את ציון חגולי ועופר יעקב עומדים ברחוב, מחוץ לחנות התובע. שמעתי את השנים מתווכחים ביניהם, ראיתי את ציון חגולי דוחף את עופר יעקב ועופר יעקב דוחף בחזרה את חגולי" (סעיף 3 לתצהיר). מר בן שאול הבהיר בחקירתו כי לא היה נוכח בארוע מתחילתו אך ציין כי בשלב בו הגיע ראה את התובע דוחף את הנתבע וזה דוחפו בחזרה, וכי הארוע היה מחוץ לחנות התובע (עמ' 23-24). מר בן שאול הוסיף וציין כי לאחר הקטטה נערכה "סולחה" בין השניים.

6. למקום הגיעה משטרה. בדו"ח הפעולה נרשם כי התובע מסר שהנתבע נכנס לחנותו, " הם החלו להתווכח על רקע סכסוך עסקי ואחד דחף את השני". נרשם ששני הצדדים מעונינים בהגשת תלונה, איש  כנגד רעהו. בסיום הדו"ח נרשם " עזבנו כאשר הכל כשורה". לא נרשם כי מי מהצדדים נפגע פגיעת גוף כלשהי וגם לא ממצאים יוצאי דופן אחרים. בסופו של דבר שני הצדדים הגישו תלונות הדדיות. תיק המשטרה נסגר לאחר גביית עדויות וללא טיפול נוסף.  

7. גם לעניין הנזק שנגרם, אם נגרם, יש שוני בין גרסאות הצדדים. אני מוצאת לנכון להתייחס לנושא במסגרת הדיון בשאלת האחריות - הן על מנת ללמוד על מהימנות הגרסאות בכללותן והן על מנת ללמוד על סבירות הפעולות במסגרת טענת ההגנה העצמית הנטענת על ידי הנתבע.

8. התובע טען בתצהירו כי כתוצאה ממכות הנתבע נקרעה חולצתו ודם ניגר משיניו. הוא הוסיף וציין כי באותו היום אמנם חש לא בטוב אך לא פנה לטיפול רפואי כי סבר שאולי לא יהא בכך צורך. למחרת פנה לחדר מיון בבי"ח שיבא. התובע טוען כי לאחר הארוע התברר לו ששיניו נפגעו. נטען, ליתר דיוק, כי שיניים מס' 32,33,36,37,38 נפגעו. התובע העיד כי שיניים אלו היו תקינות לחלוטין טרם הארוע. בהודעתו הראשונה במשטרה, מיום 14.4.02, לא ציין התובע כי ירד דם משיניו או שנפגע בשיניו אלא רק שחולצתו נקרעה. הנתבע טען, כאמור, כי הכה את התובע בכוון חזהו ולא בפניו וכי לא נגרמה חבלה לתובע עקב המכה. מר סלמה ציין  כי לא ראה דבר יוצא דופן במראהו של התובע, כמו דם או חולצה קרועה וכי התובע המשיך לעבוד כרגיל לאחר האירוע. גם מר בן שאול ציין כי לא ראה דבר מה יוצא דופן במראהו של התובע, כמו דם או חולצה קרועה, וכי לאחר האירוע המשיך התובע לעבוד כרגיל. התובע אישר כי המשיך לעבוד לאחר האירוע וגם בימים שלאחר מכן אך טען שעבד פחות שעות.  

9. בתעודת חדר המיון מיום 11.4.02 נרשם, בהתייחס לתלונותיו של התובע,  כי לא נמצאו כל ממצאים בבדיקת התובע מעבר לרגישות מעל כתף שמאל. בבדיקת רופא פה ולסת בביה"ח מיום 12.4.02 נמצאה פתיחת פה תקינה, אין שינוי בסגר. עוד נמצאה דלקת חניכיים מתקדמת בכל הפה. נרשם כי שיניים 32-33 רגישות לניקוש, גשר 36-37-38 נייד, ללא עדות לשבר במנדיבולה (לסת תחתונה). התובע פנה לרופא השיניים שלו, ד"ר חורי אבנר, רק ביום 7.5.02. הוגש בהסכמה תצהירו של ד"ר חורי לגבי  עלות טיפולי שיניים לתובע בשיניים  26, 27, 23-28, 35-37, 38.  התובע לא הגיש חוות דעת רפואית אשר יכולה ללמד על פגיעה רפואית כלשהי שלו באירוע ואשר קושרת את הנזקים הנטענים בשיניו  לאירוע. 

10. סעיפים 23 - 24 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] דנים בעוולת התקיפה. תקיפה היא " שימוש בכח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה , הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם ...". אין חולק, בענייננו, כי התקיימו יסודות אלו בהתייחס לפעולות שבצע הנתבע כנגד התובע. הנתבע עצמו מודה כי דחף והכה את התובע, במתכוון. לעניין זה אין כלל חשיבות אם נגרם נזק אם לאו, שהרי נזק אינו חלק מיסודות העבירה. עם זאת, בכך אין די. סעיף 24 מעניק לנתבע טענות הגנה שונות. סעיף 24(1) דן בהגנת ה"הגנה עצמית". הסעיף קובע כי " בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם - (1) עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שיגרם מהמעשה ובין הנזק שסביר היה שימנע על ידיו היה סביר".

11. על מנת לקבוע אם עומדת לנתבע ההגנה האמורה, כאשר נטל ההוכחה הוא על הנתבע, יש לדון ולהכריע, ראשית, אם אכן הנתבע פעל, כנטען על ידו, על מנת להגן על עצמו כתוצאה ממעשיו של התובע ושנית, אם מעשי הנתבע עומדים במבחן הסבירות, תוך שמירה על יחס סביר בין הנזק הצפוי ממעשה התקיפה ובין הנזק הנמנע על ידי מעשה זה.

12. לעניין שתי הגרסאות שהוצגו על ידי הצדדים באשר לאופן התרחשות הארוע אני מקבלת את גרסת הנתבע ומעדיפה אותה על גרסת התובע. גרסת התובע בכללותה ועדותו בפני הותירו רושם לא מהימן.  הפרטים עליהם מושתתת גרסת התובע אינם מעוררים אמון ועומדים בסתירה לראיות אחרות ולעדויות מהימנות אחרות, כמו של שני עדי הנתבע, בהן לא מצאתי מקום לפקפק. יש להדגיש ולציין, שלמרות שעל פי גרסת התובע עצמו היו לאירוע עדים רבים, במיוחד אותם שני סוחרים שהיו בחנותו וראו כיצד החל הארוע, לא הביא התובע כל עד על מנת לתמוך גרסתו. הנתבע, לעומתו, תמך גרסתו בשני עדים. באי הבאת העדים על ידי התובע יש לראות ערעור גרסתו,  על פי החזקה האומרת כי אם היו מובאים על ידו עדים  - הייתה עדותם פועלת כנגד גרסתו. טוען התובע כי כל הארוע התרחש בתוך חנותו. שני העדים מטעם הנתבע תמכו בגרסת הנתבע על פיה הארוע התרחש מחוץ לחנות ואני מקבלת גרסה זו. התובע טען כי "לא נגע" כלל בנתבע.  גם בטענה זו איני יכולה לתת אמון. שני עדי הנתבע ראו את התובע דוחף ומכה את הנתבע (אם כי מר בן שאול לא ראה מי החל בדחיפות) ולכך מצטרף הרשום בדו"ח הפעולה המשטרתי על פיו היו דחיפות הדדיות של שני הצדדים. גם גרסת התובע לעניין הנזקים שנגרמו לו אינה מעוררת אמון ומשליכה על אמינות הגרסה כולה - איש לא ראה כי שיניו נפגעו וכי דם ירד משיניו, התובע המשיך לעבוד בעסק באותו היום ואף השתתף ב"סולחה" שנערכה, הוא לא אמר למשטרה מיד כי נפגע פגיעות גוף, לא פנה להיבדק מיידית, לא נרשם בדו"ח הפעולה כי נגרמו למישהו פגיעות גוף, אלא להפך, כי הכל כשורה, ולא נרשם במקום כלשהו בזמן אמת כי התובע נפגע פגיעות גוף כלשהן. כאשר פנה התובע לחדר המיון והתלונן על פגיעה בשיניו הממצא הדומיננטי היה דלקת חניכיים מתקדמת בכל פיו, ממצא ממנו בחר התובע להתעלם ולשייכו, משום מה, גם כן לארוע, כאשר נשאל עליו בחקירתו הנגדית. גרסתו של התובע אינה ראויה, כאמור, לאמון ואני נותנת אמון בגרסת הנתבע ועדיו לגבי הארוע. אני קובעת כי התובע הוא זה שהחל בתגרה עם הנתבע והוא זה  שיצא אליו מחוץ לחנותו.

13. לאור כך אני קובעת כי הנתבע דחף והכה את התובע כתגובה לדחיפות ומכות התובע וכדי להגן על עצמו מפני פגיעה בגופו. עוד אני קובעת כי הדחיפות והמכה בהם נקט הנתבע לא חרגו מהסבירות הנדרשת על מנת להגן על עצמו, במיוחד כאשר עולה  ספק אם כלל נגרמו פגיעות גוף לתובע כנטען על ידו ומקום בו התובע המשיך לעבוד בעסקו באותו היום ולאחר מכן, ללא כל עדות  לפגיעה. אני קובעת כי היחס בין הנזק שסביר שיגרם מהמעשה ובין הנזק שסביר שימנע הוא סביר. איני מקבלת את טענת ב"כ התובע כי היה על הנתבע לברוח מהמקום ולא להכות התובע בחזרה: " חובת הנסיגה מפני תוקף אינה מוחלטת. לא בכל הנסיבות חייב אדם הצפוי להתקפה לנוס מהמערכה כדי להציל את נפשו או כדי להגן על שלמות גופו" (ע"א 347/72 שהלא נ' חנניה בן שבת, פ"ד כז(1) 815).

14. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי לנתבע עומדת הגנת סעיף 24(1) לפקודת הנזיקין. אני דוחה את התביעה.

 התובע ישא בהוצאות הנתבע בסכום כולל של 12,000 ש"ח.

ניתן היום י"ב בכסלו, תשס"ז (3 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום.