פסק-דין בתיק א 42210/05

1.         בפניי תביעה כספית שהוגשה בסדר דין מקוצר, בגדרה טוען התובע כי הלווה לנתבעים סך של 30,000 דולר לפי הסכם הלוואה מיום 28.3.2000. התובע טוען כי הנתבעים לא פרעו את ההלוואה ועל כן הוא זכאי בנוסף להחזר מלא של ההלוואה, גם לפיצוי מוסכם בסך השווה ל- 20,000 דולר. הסכום הכולל של התביעה הינו 287,565 ש"ח.

2.         הנתבעים טענו בבקשת הרשות להתגונן שהגישו כי התובע כלל לא חתם על הסכם ההלוואה ולכן אין מדובר בהסכם מחייב; כי כספי ההלוואה לא נמסרו להם מעולם, הגם שהתובע מסר כספים לאדם בשם ברוך מנלה ( להלן: "מנלה"), גיסו ובן דודו של הנתבע 1; וכי קיים הסכם בוררות שמכוחו נוהלה בוררות שבסופה נקבע כי הנתבעים אינם חייבים דבר לתובע.

3.         ביום 6.12.2005 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן.

4.         הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. בישיבת קדם המשפט שנערכה ביום 18.10.2006 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יינתן פסק דין לפשרה לפי ס' 79א' לחוק בתי המשפט, התשמ"ד- 1984, מבלי שהמצהירים ייחקרו על תצהיריהם.

5.         עיון בתצהירי הצדדים ובסיכומיהם מביא לכלל מסקנה כי מדובר בפרשה המעוררת תמיהות רבות, שאינן מתחוורות מעצמן. משלא נחקרו המצהירים, נותרו התמיהות וסימני השאלה על כנם, בלא הסבר מניח את הדעת.

6.         עם זאת, אין ספק כי הסכם ההלוואה מיום 28.3.2000 הוא הסכם מחייב לכל דבר וענין, שכן הנתבעים חתמו עליו, ואילו התובע נהג על פיו הגם שלא חתם עליו. הנתבעים סברו כל העת כי ההסכם מחייב, למרות העדר החתימה של התובע, והא ראייה, על יסוד ההסכם הם פנו לתובע בדרישה לקבל כספים במסגרת ההלוואה.

7.         השאלה המרכזית השנוייה במחלוקת בתיק זה היא מהו הסכום שהתובע הלווה, אם בכלל, לנתבעים. בענין זה עברה גרסתו שינוי של ממש: בכתב התביעה טען כי הלווה לנתבעים 30,000 דולר. לעומת זאת, בתצהירו ובסיכומיו, טוען התובע כי הלווה לנתבעים סך כולל של 25,000 דולר: במעמד חתימת ההסכם סך של 10,000 דולר וביום 13.7.2000 סך נוסף של 15,000 דולר.

8.         אין ברשות התובע כל ראיה בכתב בדבר התשלום בסך 10,000 דולר. באשר לסכום של 15,000 דולר, התובע מסתמך על אישור בחתימת מנלה, מיום 13.7.2000, לפיו קיבל מנלה סך של 30,000 דולר מידי התובע, בהתאם לס' 2 להסכם ההלוואה שבין התובע לנתבעים, ובהתאם לס' 2 להסכם ההלוואה המקביל שנכרת בין התובע למנלה.

9.         אין חולק כי מנלה היה הרוח החיה מאחורי העסקה שבין הנתבעים לתובע. במקביל, הוא ערך עיסקה דומה משל עצמו עם התובע. אם מפרשים את האישור מיום 13.7.2000 כפשוטו, עולה ממנו כי הסכום הכולל של הכסף שהתובע העביר למנלה היה 30,000 דולר, כאשר מתוך סכום זה מחצית יוחסה להלוואה האישית שמנלה נוטל מהתובע, והמחצית השניה יוחסה להלוואה שהנתבעים נוטלים מהתובע, כאשר מנלה משמש כזרועם הארוכה לענין זה. מכאן ניתן להבין את שינוי הגרסה של התובע, שחל בתצהירו, לעומת הגרסה המקורית בכתב התביעה, בה יוחס התשלום כולו להלוואה שנטלו הנתבעים. לעומת זאת, לא ברור מהיכן בדיוק נובע שינוי הגרסה באשר לסכום בסך 10,000 דולר שניתן כביכול לנתבעים בעת חתימת החוזה, ואשר בגינו אין כל ראיה בכתב. אכן, ב"כ התובע שלח לנתבעים מכתב דרישה ביום 25.8.2003 ובו נדרשו הנתבעים להשיב לתובע סך של 25,000 דולר, אך מכתב זה אינו יכול להוות ראייה של ממש בדבר קיומו של אותו תשלום ראשון, הואיל וזהו מסמך מטעם התובע ולא מטעם הנתבעים.

10.        מנלה בתצהירו טוען כי הסכום כולו של 30,000 דולר נלקח כהלוואה אישית שלו, אך אין הוא מתמודד עם העובדה שבאישור עליו חתם נכתב באופן מפורש כי כספי ההלוואה נלקחים גם עבור הנתבעים. למנלה אינטרס לייחס לעצמו את נטילת מלוא סכום ההלוואה, שכן אין הוא נתבע בתיק הנוכחי, ויש בפיו טענת קיזוז מפורטת כנגד חובו לתובע, בשונה מהנתבעים.

11.        אינני סבור שאותו הליך בוררות שהתנהל בין התובע למנלה, פועל לחובתו של התובע. טעמו של דבר הוא שספק אם הבורר יכול היה לנהל בוררות ביחסים שבין התובע לנתבעים, כאשר התובע כלל לא חתם על הסכם בוררות בינו לבין לנתבעים (אלא רק על הסכם בוררות עם מנלה). בנוסף, הנתבעים כלל לא השתתפו בבוררות, וספק אם ניתנה הסכמתו של התובע להתדיין עימם בבוררות בענין ההלוואה. בנוסף, ספק רב אם ניתן להסמיך אדם שאינו עו"ד להשתתף בבוררות מטעמו של המסמיך, ולכן איני משוכנע שהנתבעים היו יכולים להסמיך את מנלה לייצגם בבוררות. כמו כן, התובע כלל לא תבע את החזר ההלוואה במסגרת הבוררות, והשאלה שהועמדה להכרעת הבורר היתה דרישתו של מנלה לכפות על התובע להעביר על שמו את המגרש של הנתבעים.

12.        מאידך, עומדת לתובע לרועץ העובדה שלא טרח להחתים את הנתבעים עצמם על אישור לפיו קיבלו את כספי ההלוואה, למרות שבס' 1.1.2 להסכם נקבע כי " עם משיכת כל סכום כסף יאשר ברוור את דבר קבלתו. חתימתו תהווה ראיה מכרעת לענין קבלתו." אין ממש בטענת התובע בסיכומיו כי כפירתם של הנתבעים באישור קבלת הכסף החתום בידי מנלה היא טענה בעל פה של הנתבעים נגד מסמך בכתב, משום שאין חולק כי לא הנתבעים, אלא מנלה, הוא שחתם על האישור ולכן רק מנלה הוא שמושתק מלכפור בנוסח האישור.

13.        שיקול נוסף שיש להביא בחשבון הוא שאם אכן הנתבעים קיבלו כסף מהתובע, הרי שאי השבתו מהווה הפרה יסודית המזכה אותו בפיצוי מוסכם לפי הקבוע בהסכם. מאידך, בשים לב לסכום ההלוואה, דומה כי הפיצוי המוסכם בסך של 20,000 דולר הוא מעל ומעבר לסביר ולבית המשפט נתונה הסמכות להפחיתו. אכן, הנתבעים לא טענו זאת בתצהיריהם, אך כאשר עסקינן בפסק דין לפשרה, ניתן להביא בחשבון גם ענין זה.

14.        לא מצאתי בסיס לטענת הנתבעים כאילו הוסכם שהנתבעת 2 תימחק מכתב התביעה.

15.        לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הסיכון והסיכוי של כל צד, והואיל והוסמכתי לפסוק לפשרה, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 70,000 ש"ח. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות בסך 1,750 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

16.        המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום ה' בטבת, תשס"ז (26 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים.