פסק-דין בתיק א 4217/02

1.       התובע, יליד 1947, אלמן ואב לשני ילדים, נפגע ביום 11/2/02 בתאונת דרכים, בעת שנהג ברכב שבו נסעו גם הוריו. הוריו של התובע נהרגו ואילו לתובע נגרמו נזקי גוף. לפני תביעתו לפיצויים. הנתבעות לא חלקו על אירוע התאונה ועל החבות הביטוחית והמחלוקת התמקדה בסוגיית גובה הנזק. 

הנכות

2.       התובע פונה מזירת התאונה לבית החולים "הדסה עין כרם" שבירושלים. בחדר המיון אובחנו פגיעות בחלקי גוף שונים. הוא אושפז בבית החולים מיום התאונה למשך 46 ימים.

3.       בית המשפט מינה ארבעה מומחים רפואיים: בתחום האורטופדי, נוירולוגי, פה ולסת ופסיכיאטרי. 

4.       על פי חוות דעתו של פרופ' ליברגל, המומחה בתחום האורטופדי, סובל התובע מנכות צמיתה של 10% בגין שבר באגן. עקב הטיפול הניתוחי החלים השבר "במעמד טוב ללא הפרעות סטטיות ו/או בהליכה ואין עדות לפגיעה באיברים פנימיים", אולם הוא הותיר "תחלואה תפקודית" ומכאן שיש לקבוע בעטיו נכות.

          פרופ' ליברגל קבע גם, כי בגין שבר בעצם הבריח ללא התקצרות עם חיבור, יש לפסוק 0 אחוזי נכות. בהקשר זה יצוין, כי בבדיקה שערך פרופ' ליברגל לתובע מצא, כי בעצם הבריח מימין קיימת אסימטריה, אולם ללא עיוות משמעותי וללא קיצור. זאת ועוד: טווח התנועה של הכתף שמור, התנועה הסיבובית חופשית ואין דלדול שרירים משמעותי.

          המומחה חזר על הדברים בצורה בהירה ועקבית גם בחקירתו הנגדית ולא ראיתי סיבה שלא לאמצם במלואם.

5.       חוות הדעת בתחום הנוירולוגי ניתנה על ידי פרופ' ורדי, אשר ב"כ הצדדים ויתרו על חקירתו. המומחה מצא, כי התאונה גרמה לנזק חבלתי קל לאחד מעצבי הפנים. "לפגימה זו השלכות על הפיזור התחושתי של הפנים, ועל התפקוד המוטורי של שרירי הלעיסה" (עמוד 6-7 לחוות הדעת). הדבר בא לידי ביטוי בתלונת התובע, כי הוא "אינו מרגיש כראוי" את השפתיים מימין ומתקשה ללעוס מאכלים מוצקים. בשל פגימה זו העניק המומחה לתובע נכות צמיתה של 10%. המומחה הוסיף וקבע, כי התאונה לא גרמה לנכות נוירולוגית נוספת.

6.       גם המומחה בתחום פה ולסת, פרופ' ארליך, העניק לתובע 10% נכות לצמיתות בגין קשיים בלעיסה והגבלה בתנועות הלסת. המומחה הוסיף וציין, כי התובע סבל מבעיות שונות בחניכיו ובשיניו עוד קודם לתאונה, אך עם זאת יש להשתתף בהוצאות הטיפול שנעשה בשיניו לאחר התאונה.

7.       ד"ר רמי אהרונסון, המומחה בתחום הפסיכיאטריה, קבע כי התובע סובל מנכות נפשית של 30% בשל דיכאון. אולם, 10% מהנכות נובעים ממצב קודם (שביסודו פטירת אשתו ממחלת הסרטן כ-4 שנים לפני התאונה). 20% הנותרים של הנכות הנפשית שממנה סובל התובע נובעים "מתגובתו הנפשית לתאונה בה נהרגו הוריו".

          ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי אין מקום לייחס חלק מהנכות הנפשית למצב קודם, אך המומחה הסביר בחקירתו, כי מהמסמכים עולה שהתובע נכנס לדיכאון, אם כי חמור פחות מזה שאליו נכנס לאחר התאונה, כבר 4 שנים קודם לתאונה לאחר פטירתה של רעייתו (עמ' 11 לפרו'). דבריו של המומחה מעוגנים היטב במכלול הראיות (ראו להלן את הדיון בסוגיית הפסקת עבודתו של התובע). כל יתר מרכיביה של חוות דעתו נותרו אף הם על כנם לאחר החקירות והדרישות. במצב דברים זה אני מאמץ את חוות דעתו של המומחה במלואה.

8.       אלא שב"כ הנתבעות טען מנגד, כי הנכות הנפשית אינה בת פיצוי. לשיטתו, התובע אינו עומד בתנאי הזכאות שנקבעו בהלכת אלסוחה (רע"א 444/87, 452, ע"א 80/88, פ"ד מד(3), 397)  ובפסיקה שהחילה הלכה זו גם על "קרוב נוכח", שנפגע פיזית בתאונה ובנוסף נגרם לו נזק נפשי עקב זאת שחזה במותו של קרוב משפחתו באותה תאונה (ע"א 3798/95 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קאסם חטיב, פ"ד מט (5) 651; רע"א 5803/95 ציון שרה נ' צח אברהם). הטענה התמקדה בתנאי הזכאות הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה, שלפיו נדרשת מידת פגיעה שעולה כדי "נזק נפשי קשה, תגובות נפשיות מהותיות ורציניות, גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש" (שם, בעמ' 271). הטענה היא כי נכותו הנפשית של התובע אינה מקיימת תנאי זה.

          אקדים ואומר, כי אין בידי לקבל  את טענתו דנן של ב"כ הנתבעות.

ראשית, נראה כי נכות נפשית של 20%, אשר השלכותיה התפקודיות ניכרות, כפי שהדבר אצל התובע, מקיימת כשלעצמה את תנאי הזכאות הרביעי שנקבע בפרשת אלסוחה. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בע"א 2935/98 דריז נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, שבו נקבע, כי נכות נפשית של 20%, אשר השפעתה על חיי היום יום ועל אפשרויות התפקוד ניכרת, מקיימת את תנאי הזכאות.

          שנית, יש לייחס את המשקל הראוי לנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, שבו מתווספת הנכות בשיעור 20%, המיוחסת לתאונה, לנכות קיימת של 10%. אכן, תוספת נכות נפשית של 20% בגין דיכאון מתמשך, למי שכבר סובל מנכות נפשית בשיעור 10%, הנה תגובה נפשית מהותית ורצינית ביותר. יפים לענייננו הדברים שנאמרו על ידי כב' השופט זילברטל בת"א (י-ם) 1206/99 רמי יעקב נ' מנאל אלטאוויל, שבו סבל התובע מנכות נפשית קודמת של 20%, שהוחמרה בשיעור של 10%:

לצורך בחינת השאלה, האם נוצרה אצל התובע, עקב התאונה, "תגובה נפשית מהותית", יש ויש חשיבות לרגישותו המיוחדת, לאופן שבו "מצאה" אותו התאונה, כשהוא אדם הסובל מהפרעות נפשיות...

התגובה של מי שיש לו נכות נפשית בשיעור של 20%, שגם היא אינה מבוטלת כלל ועיקר, בהכרח קשה יותר מתגובתו של אדם שהיה בריא קודם לכן. המזיק, במקרה דנן, גרם לתובע להגיע למצב של פגיעה נפשית מהותית, מצב שקודם לכן לא היה מצוי בו, ואין להתייחס "רק" לשיעור החמרת הנכות הרפואית. התאונה היא זו שהעלתה את נכותו של התובע מדרגה ונכות בשיעור של 30% מצביעה על "תגובה נפשית מהותית ורצינית", מה גם שההשלכה התפקודית של הנכות היא השלכה של ממש...

דברים אלה יפים לענייננו בדרך של קל וחומר, שכן התובע שלפנינו סבל מנכות קודמת של 10% בלבד והתאונה "הקפיצה" את הנכות ל- 30%.

הדברים באים לכלל ביטוי מוחשי גם בחוות דעתו של ד"ר  אהרונסון, שממנה עולה כי התאונה החמירה את מצבו הרפואי והתפקודי של התובע באופן מוחשי ורציני לעומת מצבו קודם לכן. כדברי ד"ר אהרונסון (בעמ' 5 לחוות דעתו): "...במשך הזמן חלה הטבה ברמת הדיכאון ותפקודו (הכוונה לדכאון שבו היה נתון התובע לאחר פטירת אשתו - י.ע). לאחר התאונה בה נהרגו הוריו חזר הדכאון בדרגת חומרה ניכרת ובולטת...עקב הדיכאון חלה ירידה ופגיעה ברמת תפקודיו של התובע במספר שטחים: חדל לעבוד לחלוטין, יחסיו ופעילויותיו החברתיות צומצמו עד מאד. תפקודי היום יום ועצמאותו נפגעו ביותר ומבחינה נפשית סובל מחרדה, עצבות, יאוש וערך עצמי נמוך".