פסק-דין בתיק א 41943/05

זוהי תביעה לפינוי ולסילוק ממושכר ולתשלום דמי שימוש ראויים, חוב ארנונה ופיצויים מוסכמים.

רקע עובדתי

1.         התובע הינו בעל זכויות הבעלות, למן שנת 1997, בחנות ששטחה 38 מ"ר, המצוייה בקומת הקרקע בבניין המצוי ברח' דיזינגוף 114, תל אביב, והידועה כחלקה 92/1 בגוש 7113 (להלן: " החנות" או " המושכר").

2.         בתאריך 8.9.04 נחתם הסכם שכירות בין התובע לנתבעת (להלן: " הסכם השכירות" או " החוזה") לפיו שכרה הנתבעת את החנות לתקופה של 3 חודשים החל מיום 8/9/04 וכלה ביום 8/12/04 (להלן: " תקופת השכירות").

            דמי השכירות נקבעו בהסכם לסך בש"ח השווה ל - 1,000$ לחודש, אשר שולמו במעמד חתימת ההסכם.

            עוד נקבע בהסכם (סעיף 23 שבו) כי הנתבעת רשאית לבצע שיפוצים במושכר על חשבונה, ובלבד שבתום תקופת השכירות יוותר השיפוץ לתובע, בלא כל תמורה.

3.         בתום תקופת השכירות נדרשה הנתבעת לפנות את המושכר, ברם זו סירבה לעשות כן. ומכאן התביעה.

4.         בתביעתו, עתר התובע להורות לנתבעת לפנות את החנות לאלתר ולהחזירה לו כשהיא פנוייה מכל אדם וחפץ, זאת נוכח תום תקופת השכירות ובשל כך שהנתבעת חדלה מלשלם את דמי השכירות המוסכמים.

            התובע עתר עוד, לחייב את הנתבעת בדמי שימוש ראויים (סך 8,000 $) לתקופה שמיום 8/12/04 ועד למועד הגשת התביעה, ולתשלום הפיצויים המוסכמים העולים לסך כולל של 8,000 $.

            לבסוף עתר התובע לחייב הנתבעת בתשלום חוב הארנונה העולה בסך 6,000 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה.

טענות הצדדים

5.         הצדדים אינם חלוקים על כך שעובר לחתימת הסכם השכירות, נוהל על ידם מו"מ מתקדם למכירת החנות לנתבעת ולשיטתם אף הוסכם על מחיר הרכישה (אם כי קיימת מחלוקת באשר לגובה סכום זה).

            מכאן ואילך חלוקים הצדדים בדעותיהם.

            לגירסת התובע, לאחר מו"מ שהתקיים בינו לבין הנתבעת - בסיועה של המתווכת הגב' אירנה  ברזובסקי (להלן: " המתווכת") - הוסכם, בעל פה, כי הנתבעת תרכוש החנות בתמורה לתשלום סך 270,000 $ (להלן: " התמורה").

            בשל כך שלא הייתה בידי הנתבעת התמורה המוסכמת, ולנוכח טענתה כי היא אמורה לקבל כספים בתביעה שהוגשה על ידה כנגד בנה, הוסכם כי זו האחרונה תשכור החנות לתקופה של 3 חודשים. היה ובתום תקופה זו תהא בידה התמורה, ייחתם חוזה מכר כדת וכדין.

            לשיטת התובע, חרף העובדה שבתום תקופת השכירות לא היו בידי הנתבעת כספים כלשהם לצורך ביצוע עיסקת המכר, סירבה זו האחרונה לפנות המושכר והמשיכה להחזיק בו בלא לשלם דמי שכירות כלשהם.

            התובע כפר נחרצות בטענת הנתבעת כאילו השקיעה במושכר סך של 30,000 $. לדבריו, סך כל ההשקעות שהשקיעה הנתבעת לא עלו על 20,700 ש"ח.

6.         מנגד טענה הנתבעת, בכתב הגנתה, כי אין כל תוקף להסכם השכירות, הואיל וחתימתה על גביו נעשתה תוך הטעייה והולכת שולל מצד התובע.

            לטענת הנתבעת, היא התקשרה עם התובע בהסכם לרכישת החנות ובשל כך השקיעה בשיפוצה סך בש"ח השווה ל-30,000 $, כעולה מתצהירו של מר פאול הרמן מיום 18/1/06 (להלן: " תצהיר הרמן").

            לגירסת הנתבעת היא לא קראה את ההסכם וסברה כי היא חותמה על חוזה מכר, מה שנתברר כבדותה.

            עוד טענה הנתבעת, כי הוסכם בינה לבין התובע כי מחיר הרכישה יהא בסך 170,000 $ כאשר נאמר לה ששטחה של החנות הינו כ - 70 מ"ר.