פסק-דין בתיק א 41737/04

בפני תביעה כספית בסך של 23,600 ש"ח אשר הוגשה תחילה בהליך של סדר דין מקוצר ומשניתנה בה הרשות להתגונן עברה היא לפסים של סדר דין מהיר.

התובע הינו מנהל ובעלים של מוסך הקרוי "מוסך פיאטון". (להלן: "המוסך")

הנתבעת הינה חברה בע"מ, העוסקת בהשכרת רכב.

התובע טוען כי הנתבעת הכניסה למוסך את רכביה לטיפולים אך טרם שילמה את תמורתם. להוכחת טענותיו צירף התובע 31 חשבוניות שהופקו על ידי הנתבעת בהתאם להסכם שבין הצדדים ובהתאם להזמנת העבודה.

בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי עובר לקבלת החשבוניות פנתה לתובע מספר פעמים בניסיון לאמת את החיובים לאור אי ההתאמות שנתגלו אצלה. לטענתה, במהלך העבודה המשותפת גילתה הנתבעת ליקויים רבים בהפקת החשבוניות על ידי התובע, אך התובע סירב לדון בכך.

התביעה נוהלה על פי "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.(להלן: "התקנות")

דיון:

"המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיו מוטל על התובע.

יעקב קדמי בספרו "על הראיות" חלק שלישי, "הדין בראי הפסיקה" מהדורה משולבת ומעודכנת , תשמ"ד - 2003 עמוד 1506 ואילך כותב:

מידת ההוכחה הנוהגת במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברויות, לזכותו של הנושא בנטל השכנוע: ל"ספק" כשלעצמו אין מקום במישור האזרחי; ואת מקומו תופסת "השקילות".

 
אך במקרה דנן נטל השכנוע מוטל על כתפי הנתבעת. הטעם לכך הינו, כי הודאתה כי "אנו לא כופרים בזה שיש חוב ואנו מוכנים לשלם" (עמ' 2 לפרוטוקול) הינה טענה מסוג "הודאה והדחה". המדובר בסיטואציה בה מודה הנתבעת בעובדות המהותיות של עילת התביעה (במקרה זה עצם הזמנת ביצוע עבודות המוסך וביצועם בפועל)  אך מציינת עובדות נוספות (במקרה דנן - טענת ההנחות) אשר בעטיין גורסת היא כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש. במצב זה מוטלת על הנתבעת נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידה. וכאשר היא אינה מרימה נטל זה, מתקבלת גרסת התובע (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 321-320).

הנתבעת לא השכילה במסגרת ההליך להפנות את בית המשפט לחשבוניות בהן לטענתה התגלו אי הדיוקים וכל שהפנו במהלך דיון ההוכחות מיום 03/07/05 היה להזמנה מספר 38357 בצירוף חשבונית 4386 והשאלה היחידה שנשאלה מדוע לא קיבלה הנתבעת הנחה? מדברי התובע עלה כי מעניק הנחות לנתבעת מידי פעם ולא באופן קבוע ומהשוואת ההזמנה לחשבונית עולה כי אכן כל הטיפול שנעשה תואם את הטיפול שנעשה במקרים של טיפול תקופתי ומשהנתבעת לא הצליחה להראות הפרזה ו/או אי דיוק בחשבונית לעומת ההזמנה אין לה להלין אלא על עצמה.

הנתבעת התייחסה גם להזמנה מספר 50446 ולחשבונית 4954 אך מבדיקת ההזמנה עולה כי הנתבעת בסעיף ההערות בהזמנה ציינה מפורשות מהו הטיפול והתיקון המבוקש ואף צירפה את המחיר כולל מע"מ, ומבדיקת החשבונית עולה כי זהו בדיוק הטיפול שניתן בהתאם להזמנה ואף במחיר תואם.

האחראית על תשלומי הספקים בנתבעת הגב' מירי כהן העידה כי תפקידה כולל הוצאת שיקים וחשבוניות שאושרו ובמקרה דנן היה שיק שהוכן בהתאם לחשבוניות שאושרו אך לא נחתם מסיבה שלא הובהרה.

הנתבעת ניסתה להיתלות על התנהגותו ה"אלימה" של התובע ועל התפרעותו במשרדיה עת לא קיבל את כספו אך לא הוכיחה אילו נזקים נגרמו לה אם בכלל.

הנתבעת אף לא הביאה לעדות את מר רפי טוויל ("שהותקף") או את מר רועי שהחליפו במחלקה הטכנית בנתבעת שכן אלו היו נציגי הנתבעת שמולם עבד התובע ובאי העדת העדים הרלוונטיים לתביעה זו יש כדי לפגוע בטיב טענותיה, שהרי "הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע" (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), בעמוד 917).

הנתבעת גם לא הציגה בפניי אף מסמך או מכתב ששלחה לתובע ובו ביקשה לברר את מהות החשבון המופרז או הלא מדוייק, ועל זה נאמר:

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1)760,736 וחזרו על הלכה זו בע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג פד"י מז (2) 615).

מבדיקת החשבוניות אל מול ההזמנות שצירף התובע לכתבי טענותיו עולה כי בטיפולים בהם הוחלפו חלפים בדר"כ זוכתה הנתבעת בהנחת החלפים. בחשבוניות שהוצאו בהתאם לסכום ההזמנה המדוייק עבור טיפולים שנדרשו, לא מצאתי כל חריגה או אי התאמה בין החשבוניות להזמנות ומשכך אין לנתבעת להלין אלא על עצמה.

לאור כל האמור לעיל הנני מקבל את התביעה במלואה.

לא אוכל לסיים פסק דיני זה מבלי לציין כי ב"כ הנתבעת פעל בניגוד להחלטתי מיום 03/07/05 בה קבעתי כי אורך הסיכומים לא יעלה על 5 עמודים והגיש סיכומים באורך 8 עמודים וזאת בטענה כי בגוף הסיכומים צוטטו חלקי פרוטוקול במלואם. טענה זו לא מקובלת עליי כלל וכלל ומשבחר ב"כ הנתבעת בחר לעשות דין לעצמו ושקלתי להשית עליו הוצאות אישיות לטובת אוצר המדינה. לפנים משורת הדין לא אעשה זאת.