פסק-דין בתיק א 41733/05

מונחת בפני תביעה כספית אשר הוגשה בהליך של "סדר דין מהיר" על סך 29,599 ש"ח. ביסודה של התביעה טענת התובעים, בני הזוג יצחק ורבקה פבריקנט על ניהול משא ומתן בחוסר תום לב לקראת כריתתו של חוזה מכר דירה מצד הנתבע, מר פייר גוליאן.

טענות התובעים:

טוענים התובעים כי בין הצדדים התקיים משא ומתן לשם מכירת דירת מגורים בבית ברחוב שמואל אביצור 4 דירה 3 בעיר יפו. המשא ומתן הבשיל לטענתם כך שכל תנאי ההסכם היו מוסכמים בין הצדדים ואף נקבע מועד לחתימה.

לטענתם, למרות שכל התניות בהסכם סוכמו בין הצדדים ולמרות שתואם מועד לחתימת ההסכם, לפתע, ביום 20.4.2005 הודיע הנתבע לתובעים כי הוא חוזר בו מכוונתו לחתום על ההסכם כאשר תירוציו של התובע נתלו בשיקולי מס שונים.

לצורך כריתת ההסכם, נאלצו התובעים לבטל הסכם שכירות בו הושכר בית המגורים לשנה אחת, בדמי שכירות חודשיים של 900 $. התובעים הגיעו להסכמה עם השוכרים כי ההסכם יבוטל, בכפוף לתשלום פיצויים מוסכמים בסך של 3,200 $ ושילמו לשוכרים סך זה.

לטענתם, הסכמה זו נסתמכה מפורשות על התחייבות של הנתבע בפני התובע לשאת בעלות של מחצית מהפיצויים המוסכמים הנ"ל. למרות שבית המגורים היה אמור להיות מושכר לשוכרים החל מיום 1.5.2005, רק ביום 19.6.2005 הושכר בית המגורים לשוכר חדש, לאחר שנתברר סופית לתובעים כי אין כל סיכוי שהתובע ירכוש את בית המגורים. לפיכך, התובעים הפסידו דמי שכירות ותשלום ארנונה לתקופה של חודש ו 18 ימים.

מוסיפים הם וטוענים, כי פנו לנתבע בדרישה לפיצויים הסתמכות בגין הנזקים: אבדן דמי שכירות, תשלומי ארנונה, פיצויים מוסכמים של 3,200 $, שכ"ט עו"ד בגין בטיפול המשפטי בהסכם המכר, פיצוי בגין בזבוז זמן ולקיחת 3 ימי חופשה לצורך הסדרת הנושאים השונים.

לטענתם בהשתמטות החד צדדית של התובע מכריתת ההסכם בין הצדדים, הנתבע התנהג בחוסר תום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה.

טענות הנתבע:

הנתבע מודה כי אכן  התנהל משא ומתן לרכישת הדירה נשוא התביעה,  ובסופו של דבר לא חתמו הצדדים על הסכם.  משכך לא נוצר כל הסכם מחייב בין הצדדים. לטענתו, כל התניות והסיכומים להם מכוונים התובעים בכתב תביעתם אינם בגדר הסכם מחייב בין הצדדים, כי אם חילופי דברים לגיטימיים בשלב המו"מ בלבד, אשר אין בהם בשום אופן כדי לחייב את הנתבע.

מוסיף הנתבע ומדגיש שמעולם לא חתם על זיכרון דברים עם התובעים, מה שמלמד על כך שמדובר המו"מ בלתי מחייב בלבד. המו"מ לא הבשיל לכדי הסכם מסיבות אובייקטיביות, אשר הנן לגיטימיות בנסיבות העניין - הנתבע טען כי הוא גילה כי האזור בו נמצאת הדירה, הנו איזור גרוע למגורים, אשר מתקיימות בו פריצות ועבירות רבות, וזאת בניגוד למצג השווא שהוצג ע"י התובעים.

התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.

דיון

דין הוא וכך מורין, כי צד למשא ומתן חייב לגלות לצד שכנגד את כל המידע הרלוונטי המצוי בידו,  גם אם אותו צד יכול היה לגלות בעצמו . הדברים מתייחסים לחובת גילוי אקטיבית של עובדות חשובות, אם גילוין מתחייב ממהות העסקה ומנסיבות המקרה.

(ראה, ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מ"ח (4) 757,749).

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים וקראתי את טיעוניהם, דעתי היא כי בשלב המשא ומתן לא נתגלה לנתבע כל העובדות הרלוונטיות בנוגע לנכס נשוא התביעה. במה הדברים אמורים - בשלב המשא ומתן לקראת כריתתו של החוזה, שומה היה על התובעים לגלות לנתבע עובדות מהותיות בנוגע לנכס נשוא התביעה קרי הסביבה אליה ישתייך הקונה במידה וירכוש את הנכס.

זאת ביחוד נוכח העדויות שהושמעו באשר לסביבה בה ממוקם הנכס נשוא בתביעה,  ובמיוחד עדותו של  מר זרי חזן  - אשר היתה אמינה בעיני והקוהרנטית.

התובעים, ביודעם כי הצדדים בשלב סופי של המשא ומתן, הזדרזו להסדיר את נושא הדיירים שהשכירו את הנכס נשוא התביעה והכל בשל הסתמכותם על העובדה ולפיה המשא ומתן לקראת סיומו. הסתמכות זו גרמה לתובעים לנזקים.

יחד עם זאת פעולה זו נעשתה באופן חד צדדי. אינני מאמין לגירסת התובעים לפיה כבר בשלב זה,  הנתבע התחייב לשלם מחצית מדמי  השכירות של השוכרים  וכי נטל על עצמו חיובים  נוספים בנדון. לצורך כך היה על התובעים לעמוד על כך שייחתם זכרון דברים בין הצדדים ולא להזדרז ולהפר את ההסכם עם השוכרים . בעיני מסתברת יותר תמונה ולפיה - לאור מצב הסביבתי של הנכס והבעיות עם השכנים על רקע לאומני ותלונות התושבים כפי שהועלו בעיתונות - רצו התובעים "להתפטר" מהר מהדירה וזירזו את הנתבע בכך ש"קבעו עובדות בשטח" עת הפרו את ההסכם עם השוכרים  גם מבלי שיהא בידיהם כל זכרון דברים חתום. במצב זה אין לתובעים אלא להלין על עצמם.