פסק-דין בתיק א 4156/05

1.         התובע מבקש לחייב הנתבעת לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת דרכים שאירעה ביום 15.4.04 בישוב שגב שלום, כשלטענתו - מדובר בתאונת פגע וברח, אחר שהרכב שפגע בו נמלט אחר התאונה ממקום אירועה (להלן: "התאונה").

2.         הנתבעת, שנתבעה כאן מכוח הוראות סעיף 12 (א) (1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "החוק") הכחישה, קודם לכל, את גירסתו העובדתית של התובע באשר לנסיבות התאונה, וטענה כי נפגע בנסיבות אחרות ושונות, כי לא נפגע כלל ב" תאונת דרכים" כמשמעה בחוק, וכי יתכן כי נפגע, אם בכלל, בנסיבות של " תאונה במתכוון" המוחרגת מפורשות מהוראות החוק.

            בנוסף או לחילופין, הכחישה הנתבעת הטענה כי התובע נפגע בנסיבות של " פגע וברח", וטענה כי על התובע להוכיח כל עובדה שיש בה כדי להצביע על חבותה, והחובה להוכיח כי פעל " בשקידה סבירה" לאיתור הרכב שכביכול פגע בו ופרטי נהגו.

3.         מתוך טענות הנתבעת פוצל הדיון, ובהחלטתי מיום 21.3.06 הוריתי כי קודם תידונה נסיבות התאונה וחבותה.

            התובע טען אמנם בסיכומי טענותיו (סעיף 6) כי לעניין ה" שקידה הסבירה" לא נדרשו ראיות - אך כבר יאמר לו כי לא כך, כי חלק מהדיון הנוגע לחבותה של הנתבעת קשור לטענה זו שהופיעה כבר בכתב ההגנה, התובע גם נחקר בעניין זה במהלך שמיעת הראיות, וגם באה התייחסות לסוגיה - גם בסיכומי הנתבעת וגם בסיכומי תגובתו - ומכאן, וכבר עתה, נדחית טענתו זו.

4.         מטעם התובע העידו הוא, אשתו, ומר באסם אבו חארב - מי שנטען כי פינה התובע לקבלת טיפול רפואי, אחר התאונה.

            הנתבעת לא העידה עדים מטעמה, ובהסכמה הוגשו התמלילים שנעשו על ידי החוקר מטעמה.

5.         התובע, כאמור לעיל, טוען כי בעת שחצה כביש בישוב שגב שלום, בעת שהיו אשתו וילדיו לפניו, כשאשתו אחזה בביתם הקטנה וארבעת ילדיו הגדולים הלכו אחריה, והוא אחרון, הגיע לפתע רכב במהירות, פגע בו בצידו הימני, כאשר ילדיו בורחים,  ולפי תיאורו - נפל עם שתי ידיו על הרכב ונזרק אחורנית.

            אחר קרות האירוע - הגיע באקראי רכב אחר נהוג על ידי מר באסם אבו חארב (להלן: "אבו חארב"), שהסיע אותו למרכז הישוב, לאדם בשם יאסר, שהוא בעל אמבולנס - ולו מסרו השניים כי התובע נפגע מרכב שברח.

            התובע פונה באמבולנס לבית החולים "סורוקה" - שם טען כי נפגע בתאונת דרכים, והוא אובחן כסובל משבר עם תזוזה בברך ימין, וביום 20.5.04 אושפז לצורך ביצוע ניתוח כתוצאה מהשבר בפיקה בברך ימין.

            אין חולקין כי הודעה למשטרה נמסרה רק ביום 20.7.04, ולפחות אישור המשטרה הונפק רק באותו יום.

            זוהי, כאמור לעיל, גירסת התובע לתאונה.

6.         הנתבעת, כאמור לעיל, כפרה בטענות התובע, ביקשה לדחות גירסתו ולקבוע כי התאונה אירעה בנסיבות אחרות, עקב סכסוך משפחתי בין התובע למשפחת אשתו - בגינו כבר נגרמו לו נזקי גוף בעבר.

דיון

7.         אומר כבר עתה, כי אחר עיון ושיקול הראיות שניתנו, יחד עם שיקול טענות בעלי הדין, גם בסיכומי טענותיהם, לרבות בחינת המסמוך שהוצג, לרבות התמלילים, תוך שיקול נטל ההוכחה - אני מוצאת לדחות התביעה.

8.         התובע העיד בעצמו וכאמור לעיל העיד את אשתו, ואת מי שנטען כי פינה אותו ממקום התאונה.

            בעדויות הללו נתגלו סתירות הן פנימיות, הן בינן לבין עצמן, והכל כפי שיפורט להלן, באופן שלא ניתן לסמוך הכרעה על פיהן, שיש בהן, בשקלולן, לפגוע ולהחסיר ממהימנות התובע, עד כדי המסקנה כי לא ניתן לתת בו ובעדויות מטעמו - אימון.

9.         באשר לעדות אשת התובע - הרי מתוך שמדובר בעדות בן משפחה קרוב, שיש לו עניין בתוצאה, הנה יש להתייחס אליה, משנה זהירות.

            בעניין זה נפסק כבר ב ע"א 761/79 חנוך פינקל ואח' נגד הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה (2) 48 בעמוד 55 כי: