פסק-דין בתיק א 41441/06

מבוא וטענות הצדדדים

1.       לפניי תובענה שטרית על 3 שטרות-חוב, בסך 10,000 ש"ח כל אחד, שהנתבע ערב להם. השטרות ניתנו להבטחת חיוביו של שוכר, שנפטר בינתיים, בגין חוזה שכירות מיום 4.8.03.

2.       הנתבע טוען כי השכירות, שנועדה להפעלת פיצרייה, הייתה לתקופת ניסיון של 4 חודשים, ודמי השכירות בגין תקופה זו שולמו מראש. לטענתו, הערבות לא הייתה אלא לתקופה זו. המיזם העסקי האמור כשל, והשוכר פינה את הנכס בחלוף 4 החודשים האמורים. לפיכך הנתבע אינו חב בסכום השטרות. הנתבע טוען כי אינו יודע קרוא-וכתוב, וכי לא היה ער לתוכנם של חוזה השכירות וכתב הערבות - מלבד מה שהוסבר לו בעל-פה, כאמור.

3.       התובע טוען כי החוזה, וכתב הערבות, מדברים בעד עצמם, והוסברו לנתבע עובר לחתימתו עליהם. לפיהם, בין השאר, דמי השכירות בגין מלוא תקופת השכירות, 12 חודשים, ישולמו גם במקרה של פינוי מוקדם [נספח התנאים הנוספים לחוזה, סעיף 2]. טענותיו האמורות של הנתבע מצויות, אפוא, בניגוד גמור ומובהק לתניות מפורשות בחוזה; והן נוגדות את לשונו הבלתי מסויגת של כתב הערבות. ככאלה, הן בגדר טענות בעל-פה נגד מסמך בכתב, ואינן קבילות. לגרסת הנתבע אין יסוד במסמכים האמורים, והן גם בבחינת עדות כבושה, שלא נשמעה במהלך הפגישה אצל ב"כ התובע. לפיכך דינן להידחות.

דיון והכרעה

4.       אכן, גרסת הנתבע היא טענה בעל פה הנוגדת מסמך בכתב. היא גם בגדר עדות יחידה של בעל דין.

5.       עדותם של ב"כ התובע, ושל התובע, עשתה עליי רושם אמין. לעומת זאת, התרשמתי כי ביסוד גרסתו של הנתבע עומד סירוב להמשיך ולשאת בחיוביו של השוכר המנוח, לאחר שהנתבע כבר הפסיד בעטיו כספים רבים [פרוטוקול, עמ' 3]. לפיכך אני מעדיף את גרסת התובע שלפיה גרסת הנתבע לא הועלתה במעמד השיחה במשרד ב"כ התובע. כלומר, המדובר בגרסה כבושה.

6.       הנתבע, הגם שלטענתו אינו יודע קרוא-וכתוב, אינו טוען כי הוא עיוור. הוא היה מודע להחתמתו על המסמך הקונקרטי המסוים הנדון. הוא היה יכול ליטול עמו העתק של החוזה וכתב הערבות, ולהיוועץ במי מטעמו כדי לוודא שתוכנם מתאים למה שסוכם עמו, לטענתו, בעל-פה. בנסיבות אלה, יצר הנתבע על ידי חתימתו מצג של ערבות לחוזה הנדון לפי התניות הרשומות בו, והתובע הסתמך על כך ושינה מצבו לרעה. לפיכך הנתבע מנוע, מתוקף חובת תום-הלב, מלכפור בדיעבד, לאחר שהתובע כבר אינו יכול להקטין את נזקיו, בערבותו לחיובים לפי החוזה.

7.       "חזקה על מי שחותם על חוזה, שהוא מכיר את תוכנו. מכל מקום, נושא הוא באחריות כלפי הצד האחר, אם הצהרתו מוכחת ככוזבת, או כאשר הוא מפר התחייבות שנטל על עצמו. ניצע סביר רשאי היה לסמוך על הצהרה והתחייבות אלה, ומבחן זה, שהוא אובייקטיבי, תופס גם במקרה שלפנינו" [ע"א 16/80 לולו נ' סלומון, פ"ד לז(4) 70, 73-74].

8.       "... אינה נשמעת הטענה מפי החותם על מסמך, שהוא חתם מבלי לקראו תחילה ומבלי לדעת את תכנו: אם לא ניתנה לו הזדמנות לקראו תחילה, צריך היה להימנע מלחתום; ואם לא קראו מסיבה אחרת או ללא כל סיבה, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד, ורואים אותו כאילו לקח על עצמו מרצון את הסיכון הכרוך בחתימתו על מסמך סתם" [ע"א 121/70 גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כה(1) 648, 661-662]

9.       ניסיון החיים מלמד כי לעתים נוח יותר, הן למציע והן למתחייב, לפעול לפי הסברים תמציתיים בעל-פה ולא לטרוח בהקראת או בקריאת כל "האותיות הקטנות". בנסיבות כאלה, מצופה המתחייב לעיין לפחות בדיעבד, אך סמוך להתקשרות, בטקסט החוזי; ובמידת הצורך - להתייעץ לגביו עם מבין-דבר זולתו. אם ימצא שם פרטים מהותיים שלא הוצגו לו נכונה, חרף מצגו של המציע כי ההסבר בעל-פה ממצה את כל המידע הנחוץ למתקשר סביר, אולי תהיה בידיו עילה לביטול החוזה. אולם אם החוזה נמסר למתחייב לעיונו, והוא לא טרח לעיין בו - נטל על עצמו את הסיכון לאי-התאמה בין ההסברים בעל-פה לחוזה שבכתב. ניתן לומר כי המתחייב "רכש" את החוזה, בלא לבדוק את הרכיב החוזי של העסקה סמוך לקבלת החוזה לעיונו. לפיכך אין הוא רשאי להסתמך על אי-ההתאמה הנטענת [חוק המכר, סעיפים 13-14. ראו עוד, לעניין הכלל שאדם נתפס על חתימתו, ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים, פ"ד מד(1) 341, 348; ע"א 779/87 בליט נ' בל"ל, פ"ד מד(3) 304, 311, והתקדימים המאוזכרים שם].

10.   הנתבע לא סתר את האסמכתאות שצורפו לתצהיר התובע בדבר רכיבי החוב; לרבות יתרת דמי השכירות בגין התקופה החוזית המלאה וסכומי החשבונות שנותרו.

11.   בהקשר זה אציין כי לנתבע אין זכות קנויה לקבלת פטור מארנונה בגין נכס פנוי; ואם התובע לא היה זכאי לפטור כזה מטעמים כאלה או אחרים שאינם נעוצים בהתרשלותו מלהקטין את נזקו - כי אז יחוב הנתבע במלוא החיוב בגין הארנונה.

12.   יחד עם זאת, אי-השכרתו מחדש של הנכס בתקופה כה ארוכה, של 8 חודשים, אומרת דרשני. לפי החוזה [סעיף 4], דמי השכירות החודשיים היו אמורים להשתלם מדי חודש. לפיכך התובע היה ער בזמן אמיתי לחדילת התשלום בגין השכירות, ומן הסתם - בעקבות בדיקה מתבקשת - לחדילת ההחזקה של השוכר במושכר.

13.   נראה כי התובע לא עשה די כדי להקטין את הנזק במישור זה. הוא לא הצהיר דבר בתצהירו בעניין זה, ולא צירף לתצהירו כל אסמכתאות לגרסתו, שאותה  העלה לראשונה בעדותו בתשובה לשאלה, כי ניסה ללא הצלחה להשכיר את הנכס [פרוטוקול, עמ' 8]. התובע העיד כי נעזר במתווך; אך לא טען כי הייתה מניעה מלהביא אסמכתא פשוטה ונגישה בעניין זה. לפיכך נראה כי התובע הסתמך על חיובו החוזי של השוכר, המגובה בערבותו של הנתבע, לשלם את מלוא דמי השכירות גם במקרה של פינוי מוקדם - ולא עשה מאמץ סביר להקטין את הנזק על ידי השכרה-מחדש.

14.   נראה גם כי התובע לא פנה לנתבע, בזמן אמיתי, והתריע כי השוכר אינו משלם את דמי השכירות. יתכן כי לו כך עשה, היה הנתבע מצליח להקטין את הנזק, בין באמצעות הפעלתו של השוכר, ובין באמצעות הבאתו של שוכר חלופי. יצוין כי גם המכתב מיום 22.1.04, שהתובע העיד עליו ואשר לא הוגש כראיה, מוען - לפי העדות - לשוכר בלבד, ולא לנתבע [פרוטוקול, עמ' 7-8]. המכתב ששלח ב"כ התובע לנתבע, מיום 15.12.04 [ת/5], הוא כנראה - לפי תוכנו שאינו מאזכר פנייה קודמת - הפניה הראשונה אל הנתבע בעניין חובו של השוכר. המדובר במועד שמאוחר בשנה למועד נטישת המושכר על ידי השוכר.

15.   מנגד, גם הנתבע לא הוכיח כי ניתן היה להקטין את הנזק, בנסיבות ששררו במועד הרלבנטי, ולא עשה כל ניסיון לסתור - לרבות על דרך בקשה להגשתן של ראיות הזמה - את טענת התובע בעדותו כי השוק היה חלש אז, ועל כן לא ניתן היה למצוא שוכר חלופי.

16.   יצוין כי תכליתה של תניה שלפיה השוכר חייב בכל חיובי השכירות חרף פינוי מוקדם של הנכס היא להסיר מן המשכיר, ולהקצות לשוכר, את הסיכון בגין אי-מציאתו של שוכר חלופי בתקופת השכירות החוזית. הערבות חובקת נטילת סיכון מצד הערב כלפי התממשות סיכונים שהחייב העיקרי נושא בהם. יחד עם זאת, לערב ציפייה סבירה מן הנושה כי הנושה יודיע לו על התממשות הסיכון מושא ערבותו בזמן אמיתי, או בתוך זמן סביר, ולא שנה מאוחר יותר, לאחר תום התקופה החוזית, כאשר כבר לא ניתן להקטין את הנזק כאמור.

17.   לאור המקובץ אני סבור כי יש להפטיר את הנתבע מלשאת בדמי השכירות והארנונה בגין התקופה שלאחר תום 4 חודשים מן המועד שבו נודע לתובע כל הפרת חוזה השכירות; קרי: בגין 4 החודשים האחרונים של תקופת השכירות.