פסק-דין בתיק א 41345/06

מבוא וטענות הצדדים

1.        לפניי תובענה שטרית בסך 448,326 ש"ח, על 22 שיקים שמשכה הנתבעת ושהתובע אוחז בהם. 21 שיקים הם בסכומים שבין 4,900 ש"ח ל-8,000 ש"ח, וזמני-פירעונם בחודשים אפריל-מאי 2003; ושיק אחד בסך 200,000 ש"ח, וזמן-פירעונו 30.7.04.

2.        ברקע התובענה עומדת חברות הדוקה ורבת-שנים, ועזרה הדדית מסורה, בין התובע לבין בן הנתבעת ('אלי').

3.        לטענת הנתבעת ואלי, אלי השתמש בשיקים של הנתבעת משום שחשבונו היה מוגבל. השימוש היה בהיקף רחב, תוך שהנתבעת חותמת על פנקסים שלמים 'על החלק' ואלי משתמש בהם לצרכיו כהבנתו. לימים ביקש אלי, והנתבעת הסכימה, כי ייעשה שימוש בשיקים לצורך סיוע לתובע בקבלת אשראי חוץ-בנקאי. הסיוע הותנה בכך שהתובע ידאג לפדות את השיקים לפני זמן פירעונם, או להפקיד את סכומם במקביל לזמן פירעונם, באופן שהנתבעת לא תיפגע ולשיקים שייפרעו יהיה כיסוי בחשבון. התובע חדל לקיים את התנאי, לא השיב לאלי שיקים שנפדו, ולא הפקיד את סכומיהם בבנק. במקום זאת הגיש התובע את השיקים לביצוע נגד הנתבעת, בלא שהיא או אלי היו חייבים לו סכומים כלשהם.

4.        לטענת התובע, הוא היה זה אשר סייע לאלי בקבלת הלוואות חוץ-בנקאיות, באמצעות שיקים של הנתבעת שאלי מסר לו. סיוע זה נדרש לאלי בהיותו שוטר החרד לחשיפתו כמי שנזקק לשירותי ה'שוק האפור'. לצורך קבלת ההלוואות, ערב התובע לשיקים הנדונים. משתפח החוב, שנשא ריבית חודשית בשיעור 10%, והנושים לחצו על התובע - נשא ונתן עמם, בתיאום עם אלי, הגיע להסכמה על סילוק כלל החובות של אלי בתמורה לסך 250,000 ש"ח, פרע את החוב, וקיבל לחזקתו את השיקים שהוחזקו בידי אותם מלווים. המימון של פדיון החוב בא לתובע מהלוואה שנטל מחמותו, בריבית בשיעור חודשי של 4%. להבטחת פירעון החוב עשה אלי שטר חוב לטובתה, בסך 260,000 ש"ח, שעליו צוין שיעור הריבית האמור. התובענה השטרית מבוססת על שיקים מתוך השיקים שפדה התובע מידי המלווים, בסכום כולל הקרוב לסכום החוב שהצטבר כלפי חמותו של התובע.

5.        אין מחלוקת כי הנתבעת, כמי שמשכה את השיקים 'על החלק' ומסרתם לאלי, אחראית כלפי צדדים שלישיים לפרוע את השיקים, בכפוף לכל טענת פגם שתעמוד לאלי מול אותם 'אוחזים' [סיכומי הנתבעת, פסקה 20].

6.        עקב שינוי בסידור העבודה של בית המשפט, נוצר אצלי עומס עבודה חריג שגרר עיכוב בכתיבת פסק הדין. התנצלותי המערכתית לפני הצדדים.

דיון והכרעה

7.        כל צד טען בסיכומיו טענות שונות בדבר תמיהות וקשיים בגרסת הצד-שכנגד, וטענות אלו לא היו משוללות-הגיון. אומר כבר עתה כי, נוכח טענות אלה, גם ההכרעה שלהלן לא תסלק לחלוטין את העמימות השורה על פרשה זו, שהיא עגומה הן בהיבט הכספי והן בהיבט האישי. עמימות זו, בין השאר, תשליך על שאלת ההוצאות.

8.        יחד עם זאת, ישנם בחומר הראיות שני עוגנים מוצקים המבססים את המסקנה כי, בעיקרו של דבר, יש להעדיף את גרסת התובע: תמלילי השיחות הטלפוניות בין התובע לאלי, ושוברי ההפקדות שביצע התובע לחשבונה של הנתבעת.

9.        התובע המציא אסופה רחבה של תמלילים המתעדים שיחות רבות וארוכות בין הנפשות הפועלות העיקריות בפרשה זו. הנתבעת לא סתרה את אמינותם של התמלילים. אין מדובר בקטעים בודדים הניתנים לפרשנות כזו או אחרת. מדובר במסכת שממנה עולה הכרעה ברורה בשאלה לצרכיו של מי שימשו השיקים שמשכה הנתבעת, ובשאלה מי חייב למי כספים.

10.    התמונה האמורה עולה מכל דגימה של התמלילים. לשם הדגמה, יובאו מספר קטעים דווקא מתמליל השיחה שאליה הפנה אלי בתצהירו, כאסמכתא לטענתו כי התובע מגלה בתמלילים פנים שלא כהלכה - הוא תמליל השיחה מיום 14.10.04. כך נאמר בעמ' 14 ('יוסי' הוא התובע - ש"פ):

"יוסי: מה, זה לא חוב שלך?

אלי:                 אני בעל החוב. אני בעל החוב. אני בעל החוב, אבל זה גם באשמתך שהגיע לסכומים כאלה.

יוסי:    למה אני צריך לשלם עליך?

אלי:                 אתה לא צריך לשלם עליי"

ועוד מצאנו שם, בעמ' 15:

"אלי:   אתה פה ערב שלי.

יוסי:    אז אני צריך לשלם את החוב?