פסק-דין בתיק א 4104/02

לפני תביעתם של עזבון המנוח מוסא אחמד מסלם ברג'יה, יורשיו ותלוייו, לפיה, יש לקבוע כי הנתבעים אחראים לנזקיהם, הנובעים מתאונת העבודה אשר בה מצא המנוח את מותו, הן מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה והן מכוח עוולת הרשלנות. הנתבעים שלחו הודעת צד ג' לקבלן אשר בנה את ביתם, ולטענתם חלה עליו החובה לשפותם באם ייקבע כי הם האחראים לנזקי התובעים.

רקע עובדתי

1.         הנתבעת 2, נדיה עוויד (להלן: "הנתבעת"), קיבלה ירושה ממשפחתה, על תנאי שבכסף זה תרכוש מגרש, או אז, הן המגרש והן הבית אשר יבנה עליו, ירשמו על שמה בלבד.

לאחר רכישת המגרש, התקשרה הנתבעת בחוזה תכנון עם האדריכל סמי אמזלג ז"ל (אשר נהרג בתאונת דרכים לאחר סיום הבניה), ולאחר כשנה של עבודת תכנון וקבלת האישורים, התקשרה הנתבעת בחוזה בניה, עם מר זיאד חמאדה (להלן: "הקבלן"), אשר הינו הבעלים ומנהלה של חב' הבניה חמאדה טופ בע"מ (להלן: "החברה" או החברה הקבלנית"), שניהם הצדדים השלישיים בתיק זה.

ביום 11.3.1999, כשלושה ימים לאחר תחילת עבודתו באתר, בו ביצע את עבודות הכוחלה, נפל מר מוסא אחמד ברגי'ה ז"ל (להלן: "המנוח") מפיגום הזקף עליו עמד, בעת שאחיו מעביר את פיגום החבלים לצורך המשך העבודה. מאחר ובאותה העת עבדו המנוח ואחיו בקומה השניה נפל התובע עד לרצפת המבנה, גובה של כ 8 מטרים. תוך מספר דקות הגיעה למקום ניידת של מגן דוד אדום, ולא נותר בידם אלא לקבוע את מותו של המנוח.

מיד לאחר קביעת המוות, עוד באתר הבניה, נחקרו מספר אנשים על ידי המשטרה, וביניהם, אחיו של התובע, מר איברהים ברג'יה, הנתבעת והקבלן. ממצאי המשטרה לא העלו חשד למעשה פלילי ותיק החקירה נסגר. כמו כן, לאור סירובה של המשפחה לניתוח לאחר המוות, ולאור הסכמתה של המשטרה לכך, לא בוצע במנוח ניתוח זה, ובית המשפט אישר את קבורתו.

2.         ביום 26.3.2002 הגישו עזבונו של המנוח ויורשיו תביעה כנגד בני הזוג עוויד (להלן: "הנתבעים") בגין נזקיהם ממותו של המנוח. עקב כך, שלחו הנתבעים, ביום 21.5.2003, הודעת צד ג' לקבלן ולחברה הקבלנית, בדרישה כי ישפו אותם באם יחוייבו בדין.

טענות התובעים

3.         ראשית, טוענים התובעים, כי במקרה דנן, יש להעביר את נטל הראיה לכתפיהם של הנתבעים, זאת על פי הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה" או "פקודת הנזיקין").

התובעים טוענים כי יש להחיל על הנתבעים את האחריות לתאונה מכוח היותם המעסיקים של המנוח, או, לחילופין, מכוח היותם מזמיני העבודה, כהגדרת תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 (להלן: "התקנות" או "תקנות הבטיחות"), ולחילופין, מכוח היותם הבעלים ומחזיקי הקרקע. לטענתם, יש לקבוע כי הנתבעים הפרו את החובות הקבועות בתקנות הבטיחות, על כן עליהם לפצות את התובעים מכוח עוולת הפרת החובה החקוקה (סעיף 64 לפקודה). כמו כן, טוענים הם, כי יש לקבוע שהנתבעים חבים בנזקי התובעים מכוח סעיפים 35 ו- 36 לפקודה, עוולת הרשלנות.

            לעניין הטענה בדבר האשם התורם, טוענים התובעים, כי כאשר מדובר בעובד ומעביד, הרי שהפסיקה קבעה כי יש להחיל על המעביד אחריות גבוהה יותר מהרגיל.

טענות הנתבעים

4.         בראש טענות הנתבעים, עומדת טענת היריבות, לפיה, מאחר שהנכס הינו בבעלות בלעדית של הנתבעת הרי שיש למחוק את הנתבע 1 מכתב התביעה עקב העדר יריבות.

לעניין נטל ההוכחה, טוענים הנתבעים כי אין להחיל את הכלל בדבר הדבר המדבר בעדו בעניינו, מאחר ולא הוכחו התנאים להתקיימותו.

            לגופו של עניין, טוענים הנתבעים, כי הם שכרו קבלן, הצד השלישי, אשר היה אחראי על הבניה במלואה, והמנוח היה עובדו, או קבלן משנה מטעמו. כמו כן, בחוזה עם הקבלן, נקבע כי הוא מקבל על עצמו את האחריות עבור כל נזק לאדם שלישי, לפועלים ולרכוש. כן, על פי החוזה, על הצד השלישי הוטלה החובה לרכוש ביטוח עבור הנזקים שנמנו.

            באם ייקבע כי האחריות חלה עליהם, טוענים הנתבעים כי עומדת להם ההגנה של הסתכנות מרצון. עוד טוענים הנתבעים, כי הסיבה לפטירתו של המנוח היתה מחלה או התקף לב, וכי סירוב המשפחה לבצע במנוח ניתוח שלאחר המוות גרם להם נזק ראייתי משמעותי.

טענות הצד השלישי

5.         אף טענתם הראשונה של הצדדים השלישיים, הינה טענה בדבר העדר יריבות. טוענים הם, כי אף אם ייקבע כי הם האחראים לנזקי התובעים הרי שצד הנכון הינה החברה בלבד, מאחר וההסכם נחתם בין הנתבעת ובין החברה ולא בין הקבלן כאדם פרטי. לאור זאת, טוענים הצדדים השלישיים, יש למחוק את צד שלישי 1 מההודעה לצדדים השלישיים.

            לגופם של דברים, טוענים הצדדים השלישיים, כי החברה הקבלנית הינה חברה העוסקת רק בביצוע עבודות שלד, וכך היה גם במקרה דנן. לדבריהם, עבודות הכוחלה נעשו על ידי המנוח בכובעו כקבלן עצמאי אשר נשכר על ידי הנתבעים באופן ישיר. מוסיף הקבלן וטוען כי מעורבותו בהתקשרות זו היתה כמתווך. מאחר שהוא היה קבלן ידוע באתר הבניה, המנוח פנה אליו והוא זה אשר קישר בין המנוח ובין הנתבעים. בעניין זה מוסיפים הצדדים השלישיים, כי הם סיימו את עבודתם באתר מספר חודשים טרם התאונה, וכי בעת עזיבתם פינו את כל הציוד שלהם מאתר הבניה.

מוסיפים הצדדים השלישיים וטוענים, כי אף אם ייקבע כי הנתבעים אחראים לנזקי התובעים, וכי חלה עליהם החובה לשפותם עקב כך, הרי שיש לקבוע את אשמו התורם של מנוח על 100% וכי התאונה אירעה בשל הסתכנות מרצון של המנוח.

לעניין נטל ההוכחה, מצטרפים הצדדים השלישיים לטענת הנתבעים, וטוענים כי אין להחיל, במקרה דנן, את הוראות סעיף 41 לפקודה.

דיון

6.         אמנם, נכון היה לדון בתחילה בטענת הנתבע, כי אין יריבות בינו לבין התובעים, אולם לאור השאלות העולות בתיק זה אדון תחילה בשאלת נטל ההוכחה ולאחריה בשאלת אחריות הנתבעים כגוף אחד. באם ייקבע כי חלה על הנתבעים אחריות כלשהיא בגין נזקיו של המנוח הרי שאז אפנה לבחון את שאלת היריבות, את שאלת אחריותם של הצדדים השלישיים ואת שאלת הנזק.

נטל ההוכחה

7.         בתחילה טענו התובעים כי, במקרה דנן, יש להחיל את הוראות סעיף 38 לפקודה, חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים, ו/או סעיף 41 לפקודה, דבר המדבר בעד עצמו. על כן, יש להעביר את נטל ההוכחה ולהטילו על כתפי הנתבעים. במהלך ניהול התביעה ובסיכומים, נטשו התובעים טענה זו ביחס לסעיף 38, אולם שבו וחזרו על טענתם זו ביחס לסעיף 41.