פסק-דין בתיק א 410/96

פסק הדין בבית המשפט העליון

1.           ביום 3.11.2002 יצא מלפניי פסק דין, שדחה את תביעותיהן ההדדיות של בעלות הדין. האחרונות הגישו ערעור וערעור נגדי לבית המשפט העליון. ביום 19.7.2004 ניתן פסק דין בערעור, וכך נאמר בו:

          לאחר עיון ושמיעת באי כוח הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי יש מקום לקבל את הערעורים, במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט קמא לשם בירור פרטני במסגרת כלהלן:

א.      ההנחה היא - והיא מקובלת על שני הצדדים - כי שניהם תרמו בהתנהגותם לכשלון המו"מ ביניהם ולניתוק היחסים, כפי שציין גם בית המשפט קמא.

ב.       בהינתן האמור, וכדי שהחבויות והזכאויות הנטענות בין הצדדים יתבררו במלואן, יבדוק בית המשפט פרטנית האם זכאית המערערת לפיצוי מן המשיבות בגין הפסקת ההתקשרויות, ואם כן - מה היקפו; והאם זכאיות המשיבות לפיצוי מן המערערת בגין הפסקת ההתקשרויות, ואם כן - מה היקפו; ומה היחס בין השניים (האם מקזזות החבויות והזכאויות הללו, ככל שישנן, אלה את אלה, ובאיזה היקף ואופן). במסגרת זו יתבקש בית המשפט לבחון גם ספציפית את הטענה בנושא היותה של התביעה בעניין המחלבה נפרדת מנושא הגלידות, ולהכריע בה.

          אם ימצא בית המשפט לנכון, ישמע ראיות נוספות בעניינים האמורים, לפי שיקולו.

          במובן האמור, מתקבלים שני הערעורים. איננו עושים בנסיבות צו להוצאות.

2.        משניתן פסק הדין בערעור הזמנתי את בעלות הדין על מנת שתשמענה את דעתן לאופן שבו יש להמשיך בהתדיינות, לאור פסק הדין בבית המשפט העליון. בדיון שנתקיים בפניי הודיעוני עורכי הדין, כי אין בדעתם להביא ראיות נוספות. הם ביקשו ליתן סיכומי טענות משלימים, על מנת שעל פיהם אפסוק את הדין, לפי שהנחה בית המשפט העליון. והסיכומים אמנם הוגשו, ואחריהם ביקשו עורכי הדין כי אשמע השלמה של הטיעון בעל פה, וגם לבקשה זו נעניתי. עתה הגיעה השעה ליתן את פסק הדין.

3.        מחלוקת רבתי נפלה בין בעלות הדין ביחס להנחיותיו של בית המשפט העליון בפסק דינו. אשר לעמדתה של התובעת, הטענות שזו השמיעה בפניי מעמידות אותי כאילו יושב אנוכי כערכאת ערעור על פסק הדין שלי. גישה זו אינה מקובלת עליי כנכונה, ולהבנתי לא לכך כיוון בית המשפט העליון. הבנתי שלי את הנחיותיו של בית המשפט העליון הולמת יותר את הבנתן של הנתבעות את ההנחיות. לכך אקדיש עתה מספר מלים.

4.        ובכן, תחילה אזכיר שוב, כי בעלות הדין ביקשו שלא להביא עוד ראיות. כיוון שכך - הבירור הפרטני שנתבקשתי על ידי בית המשפט העליון לעשותו איננו יכול להיות מכוון אלא להנמקתו של פסק הדין שיצא מלפניי. במרכזן של ההנחיות מבית המשפט העליון עומד הציווי לבדוק 'פרטנית האם זכאית המערערת לפיצוי מן המשיבות בגין הפסקת ההתקשרויות, ואם כן - מה היקפו; והאם זכאיות המשיבות לפיצוי מן המערערת בגין הפסקת ההתקשרויות, ואם כן - מה היקפו' (ההדגשה שלי - א.א.). כיוון שכבר קבעתי, כי הן התובעת והן הנתבעות אינן זכאיות לפיצוי, והואיל ובעלות הדין ויתרו על בירור עובדתי נוסף, כי אז אין לי גם לשנות מקביעתי בפסק הדין, לפיה בעלות הדין אינן זכאיות לפיצוי זו מזו. כל שעליי לעשותו - להבהיר את הנמקתי לשלילת הזכות לפיצוי. נשים לב לכך, כי קביעת היקפו של הפיצוי שבעלת הדין האחת זכאית מיריבתה יש לה מקום רק אם המסקנה היתה, כי הפסקת ההתקשרות באופן שהופסקה מקימה לה זכות לפיצוי (' ואם כן - מה היקפו', כך ההנחיה). משאמרתי, כי את המסקנה בדבר שלילת זכאותה של מי מבעלות הדין לפיצוי לא לי לשנות (כי אם לנמק, או שמא להבהיר את ההנמקה שכבר ניתנה), אין לי להיזקק לקביעת שיעורו של פיצוי זה או אחר, שבעלות הדין ממילא אינן זכאיות לו, לטעמי.

5.        משפרסתי את האופן שבו הנני רואה את ההנחיות שבפסק הדין של בית המשפט העליון - אני בא עתה ליישומן של ההנחיות, משמע להבהיר את הטעמים, שמא להרחיב בהם, אלה שהביאוני למסקנה, כי את תביעותיהן ההדדיות של בעלות הדין ראוי היה לדחות. תחילה אזכיר, כי עד לעמוד 16 לפסק הדין מצאתי, כי שתי בעלות הדין תרמו לכשלונו של המשא ומתן, שעניינו היה בעיצובם מחדש של יחסי ההפצה שנתקיימו ביניהן לאורך שנים, או - לחילופין - להיפרדות מוסכמת של בעלות הדין. מעמוד 16 לפסק הדין ואילך קבעתי, על יסוד תמונת המצב שנצטיירה בפניי עד לאותה נקודה בפסק הדין, כי יש מקום לדחייה ההדדית של התביעות, ונראה כי הנמקה זו חסרה היתה, זוהי הבנתי את פסק הדין של בית המשפט העליון.

תביעת התובעת

6.           תביעת התובעת מתמקדת, בעיקרו של דבר, בטענה, שעם הפסקת ההתקשרות היה על כל אחת מן הנתבעות לשלם לה פיצוי. היא ביססה את זכותה לפיצוי על קיומה של חובה חוזית החלה על הנתבעות, חובה הנגזרת מנוהג שהיה קיים אצל הנתבעות מאז ומתמיד ביחסיהן עם המפיצים. לעילה החוזית היא הוסיפה עילות נלוות, כגון עילה מכוחם של דיני עשיית עושר.

7.           בפסק הדין קבעתי, כי התובעת הביאה במו ידיה (אמנם יחד עם הנתבעות) לסיומם של היחסים עם הנתבעות. מקביעה זו מתחייבת המסקנה, כי התובעת אינה זכאית לפיצוי בדמות דמי הודעה מוקדמת, והרי זוהי, הלכה למעשה, דמותו של הפיצוי לו זכאי מפיץ, שחוזה ההפצה עמו הופסק. ובמה דברים אמורים: בעלות הדין נקשרו במספר חוזי הפצה, שלא נקצבו בזמן. בכגון דא רשאי כל אחד מבעלי החוזה להביא את ההתקשרות לידי סיום, ובלבד שיתן לבעל דברו הודעה על כך זמן סביר מראש. הפסקה מיידית של היחסים, בלא מתן הודעה מוקדמת בזמן סביר כאמור, מולידה זכות ל'דמי הודעה מוקדמת' (ע"א 442/85 משה זוהר ושות' ואח' נ. מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ ואח', פד"י מד(3) 661, 704). מכאן נובעת המסקנה, כי מי שהביא בעצמו, גם אם הדבר נעשה יחד עם בעל חוזהו, לידי הפסקה מיידית של החוזה, כי אז אין הוא זכאי לפיצוי. הוא הדין כאשר אחד מבעלי החוזה מתנהג באורח, המזכה את משנהו להביא את החוזה לידי סיום מיידי, וגם במקרה זה אין בעל החוזה זכאי לדמי הודעה מוקדמת.

8.           על כן, משקבעתי בפסק הדין, כי הנתבעות היו זכאיות, נוכח התנהגותה של התובעת, להפסיק באורח מיידי את ההפצה של מוצריהן בידי התובעת, כי אז יש לומר, כי בידי התובעת לא נותרה זכות לדמי הודעה מוקדמת.

9.           את שלילת זכותה של התובעת לדמי הודעה מוקדמת יש לראות מטעם אחר, הקשור בטבורו לטעם עליו עמדנו עתה. התנהגותה של התובעת הגיעה כדי הפרה יסודית של הסכם ההפצה, וזאת מטעמים שונים, שבראשם עומדת הפצתה של תוצרת מתחרה, תוך שימוש במערך ההפצה ששימש להפצת תוצרתן של הנתבעות, ובכלים שנועדו להפצת תוצרתן. הפרה זו זיכתה את הנתבעות לבטל את החוזה לאלתר, בלא שיהא עליהן לשאת בדמי הודעה מוקדמת. מפיץ, המפר את יחסי ההפצה על ידי הפצתה של תוצרת מתחרה, אינו יכול לצפות לפיצוי כלשהו על הפסקת ההתקשרות (ע"א 5630/90 צבי תדמור נגד ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2), 517, 525).

10.         סיכומם של דברים עד כה, משום כך שהתובעת הביאה, בהתנהגותה, לסיומם המיידי של היחסים החוזיים, כי אז אין היא זכאית לפיצוי הנובע מהפסקה מיידית זו, משמע דמי הודעה מוקדמת.

11.         אגב דברים אלה אציין, כי לא ראיתי ממש בטענת התובעת, לפיה קמה לה זכות לדמי הודעה מוקדמת מעת שקיבלה את הודעת הנתבעות לפיה החליטו על ארגון מחדש של מערך ההפצה שלהן. הודעה זו לא הפסיקה את ההתקשרות עם התובעת. אין בידי גם לקבל את טענתה, לפיה ההודעה על הפסקת השיווק של תוצרת גלידות ויטמן כמוה כהפסקה מיידית של חוזה ההפצה. הנתבעות ביקשו לשנות את מערך ההפצה, בין היתר מתוך האיחוד שנעשה בין גלידות ויטמן ושטראוס, ועמדה להן מלוא הזכות לעשות כן. תחת שיווקה של גלידה עם מותג אחד (ויטמן) יועדה לה הפצתה של גלידה ממותג אחר (שטראוס), בכמות ובאיכות דומים, אם לא טובים יותר (ודאי מבחינת מוניטין של המותג). בשינוי המערך לא היה כדי לגרום נזק כלשהו לתובעת. אדרבא, במהלך המשא ומתן הציעו לה הנתבעות תנאים, שעשויים היו להיטיב את מצבה עוד יותר (כגון קציבת זמן לחוזה, וקביעת פיצוי בן 150% למקרה של הפסקת היחסים, שני יסודות שלא עוגנו בהתקשרות החוזית עד אז). הנתבעות לא ביקשו להביא לניתוק יחסי ההפצה בינן לבין התובעת, וגם התובעת לא סברה, כי לכך מכוונים מעשיהן של הנתבעות. משום כך גם התנהל לו המשא ומתן, שייעודו היה הסדרתם של תנאי ההתקשרות, ושוב, בלא שהתובעת עשויה להינזק, כי אם לשפר את מצבה בעקבות השינוי.

12.         נוכח כל הדברים הללו אין לראות בהודעתן של הנתבעות לתובעת בדבר שינוי מערך ההפצה, כמו גם ההודעה בדבר הפסקת שיווק של גלידות ויטמן, משום הודעה על הפסקת ההתקשרות, או הודעה דומה המזכה אותה בפיצוי, כזה המגיע עם הפסקה חד צדדית של ההתקשרות בחוזה שלא נקצב זמנו.