פסק-דין בתיק א 40738/04

מבוא

1.         בפניי תביעה כספית לתשלום חוב בסך 137,799 ש"ח שהצטבר בחשבון הבנק של הנתבעת 1 ( להלן: "החברה") שהתנהל אצל הבנק התובע ( להלן: "הבנק"). התביעה הוגשה נגד החברה ונגד הנתבעים 2 ו-3, מכח ערבותם לחובות החברה.

2.         הנתבעים 2 ו-3 ( להלן: "הנתבעים") הם בני זוג הנשואים זה לזו. הנתבע 2, אברהם רבין ( להלן: "אברהם") הוא המנהל ובעל המניות העיקרי של החברה. הנתבעת 3, עליזה רבין ( להלן: "עליזה") מחזיקה במנייה אחת של החברה. החברה נקלעה להליכי פירוק.

הנתבעים ביקשו רשות להתגונן מפני התביעה  וביום 18.8.2005 ניתנה להם רשות להתגונן בשלושת הטענות הבאות: הבנק עיכב הזרמת כספי תוכניות חסכון של אברהם לחשבון החברה ובכך גרם לנתבעים נזק מימון העולה על יתרת החוב בחשבון החברה; עליזה היא ערב יחיד ועל כן היא פטורה מערבותה; הובטח לעליזה על ידי מנהל הבנק כי אם תזרים לחשבונה של החברה סך של 300,000 ש"ח היא תשוחרר מערבותה.

נדון בטענות הנתבעים כסדרן.

תוכניות החסכון של אברהם

3.         אין חולק כי לאברהם היו תוכניות חסכון שהיוו בטוחה לחוב בחשבונה של החברה. אין גם חולק כי ביום 9.8.1998 שבר הבנק את תוכניות החסכון לפני מועד סיומן, והזרים את הכספים שהצטברו בהן אל חשבונה של החברה, כדי להקטין את יתרת החוב בחשבון שעמדה אותה עת על סך של 618,745 ש"ח (ראה מוצג נ/1). בעקבות הפרעון המוקדם של תוכניות החסכון, הוקטנה יתרת החובה בחשבון החברה בתום יום העסקים של 9.8.1998 והסתכמה בסך של 55,620 ש"ח.

מדובר בתוכניות חסכון בסכום כולל של 534,582 ש"ח כדלקמן: תוכנית המשך שנפתחה ביום 30.4.1997, בעקבות סיומה של תוכנית קודמת,  בסכום של 104,176.74 ש"ח ש"ח; תוכנית המשך שנפתחה ביום 30.5.1997, בעקבות סיומה של תוכנית קודמת, בסכום של 53,716 ש"ח; תוכנית המשך שנפתחה ביום 30.6.1997, בעקבות סיומה של תוכנית קודמת, בסכום של 145,213.47 ש"ח; תוכנית המשך שנפתחה ביום 31.10.1997, בעקבות סיומה של תוכנית קודמת, בסכום של 115,988.50ש"ח; תוכנית המשך שנפתחה ביום 31.10.1997, בעקבות סיומה של תוכנית קודמת, בסכום של 115,487.75 ש"ח.

4.         אברהם טוען בתצהירו כי מדובר בתוכניות חסכון שנפתחו במקור בשנים 1994- 1995 והמשיכו להיות מוחזקות בבנק כבטוחה למתן אשראי לחברה. בסוף חודש אוקטובר 1997 הסתיימו שתיים מבין תוכניות החסכון ואז המליצה בפניו רחל בר נתן ( להלן: "בר נתן"), עובדת הבנק, להזרים את כספי החסכון לחשבון החברה כדי להקטין את יתרת החובה שהלכה ותפחה באותה עת מעל ומעבר למסגרת האשראי המאושרת של החברה. אברהם קיבל את המלצתה וסיכם עימה על הזרמת כספי החסכון לחשבון החברה. דא עקא, בסמוך לאחר מכן הודיעה לו בר נתן כי מנהל הסניף אינו מסכים לביצוע מהלך שכזה משום שיש להשאיר את תוכניות החסכון ולחדשן על מנת שהן ישמשו כבטחון לפעילות החברה, תוך ציון עובדה זו במסמכי הבנק וכדי שלמנהל הסניף יהיה גיבוי מתאים למתן אשראי בתנאים מועדפים לחברה במנהלת האזור של הבנק. בסופו של דבר, החליט הבנק על דעת עצמו ביום 9.8.1998 לבצע פרעון מוקדם של תוכניות החסכון ולהזרימן אל חשבון החברה, כדי להקטין את יתרת החובה שהצטברה בו.

5.         מטעם הבנק הוגשו תצהיריהם של מנהל הסניף, רענן בולוטין ( להלן: "בולוטין") ושל בר נתן. שניהם כאחד מכחישים מכל וכל את טענתו של אברהם כי הבנק התבקש אך סירב להזרים את כספי החסכון לחשבון בסוף שנת 1997.

6.         אברהם נחקר על גרסתו בענין תוכניות החסכון והעיד:

            " הגעתי לסניף באותו יום למטרות אחרות, להפקיד שיקים לחשבון החברה ובר נתן אמרה לי שהגיעו תוכניות חסכון לפרקם ומה לעשות איתם, ואמרה מאחר ואתה בחובה גבוה תזרים לחשבון ותרוויח את הריבית החריגה והייתי משלם סדר גודל של מעל 30,000 ש"ח כל רבעון על ריבית, אמרתי לה זה המצב והיא אמרה שאין בעיה, ואמרתי נקצין את זה, קחי את כל התוכניות וניישר קו ביום 31.10.97 ומשתלם לי לשבור אותם כי אני משלם יותר בריבית החריגה ותזרימי הכל, אמרה היא צריכה לקבל אישור מרענן, למחרת בטלפון אמרה שרענן לא מוכן כי זה לא יראה טוב מול מנהלת האיזור בכל נושא האשראי שיש לי בחשבון וירדתי מזה ..."  (ע' 29 לפרוטוקול).

            עדותו של אברהם בענין תוכניות החסכון היתה כנה, מפורטת ועקבית ביחס לעדותו במסגרת בקשת הרשות להתגונן, והיא מהימנה עליי. עדותו גם מתיישבת עם שורת ההגיון. ביום 31.10.1997 עמדה יתרת החוב בחשבונה של החברה על סך של 871,711 ש"ח, בעוד שמסגרת האשראי המאושרת עמדה על סך של 500,000 ש"ח בלבד (ס' 5.3 (ד) לחוות דעתו של המומחה אורן גיא מטעם הנתבעים). משמע, החשבון היה מצוי בחריגה משמעותית של 371,711 ש"ח. לו היה הבנק מזרים את תמורת תוכניות החסכון לחשבון ביום 31.10.1997, בערכי קרן בלבד, וללא תשואה, בסכום של 468,941 ש"ח, היתה יתרת החוב מוקטנת ועומדת על סך של 402,770 ש"ח, בתחומי מסגרת האשראי המאושרת (ראה ס' 5.5 לחוות דעתו של המומחה גיא אורן וכן העמוד הראשון לנספח ז' של חוות דעתו). ברי כי לאברהם לא היה כל אינטרס כלכלי לשלם בחשבון החברה ריבית חריגה בסכומי עתק, כאשר במקביל הוא מחזיק תוכניות חסכון שהתשואה עליהן נמוכה. לעומת זאת, ברור כי לבנק היה אינטרס כלכלי להותיר את חשבון החברה ביתרת חובה חריגה, בגינה הוא יכול היה לחייב את החשבון בריבית חריגה, כאשר הבנק אינו נחשף לסיכון ממשי שכן החריגה מיתרת החובה המאושרת מובטחת בכספי תוכניות החסכון של אברהם. על כן, אך טבעי היה שאברהם יבקש לבטל מצב זה, ואילו הבנק יבקש לשמרו.

            חיזוק מסויים למהימנות גרסתו של אברהם ניתן למצוא בעובדה שהוא מעיד כי היוזמה להזרים את כספי החסכון אל חשבון החברה היתה של בר נתן דווקא (קודם שמנהל הסניף סירב לאשר מהלך זה), והוא עצמו רק נגרר אחרי יוזמה זו. לו ביקש אברהם להעיד עדות שאינה אמת ולהקצין את העוול שגרם לו הבנק, יכול היה לציין כי היוזמה להזרמת כספי החסכון היתה יוזמה שלו דווקא, דבר שהיה מציג את צדקתו באור נחרץ יותר לנוכח סרובו של הבנק לאפשר ביצועו של מהלך זה.

            אל מול גרסתו המאוד נחרצת של אברהם, ניצבת עדותם של בולוטין ובר נתן, שהתאפיינה רובה ככולה בחוסר זכרון של הפרטים הנוגעים להתנהלות החשבון בעת הרלבנטית. כך למשל, גם בולוטין וגם בר נתן לא זכרו באילו נסיבות הוחלט לשבור את תוכניות החסכון ביום 9.8.1998, למרות שמדובר בארוע דרמטי למדיי (ע' 14 ו- 24 לפרוטוקול).

7.         הבנק טוען בסיכומיו כי גרסתו של אברהם אינה מתיישבת עם שורת ההגיון, שכן אם אברהם ביקש באמת ובתמים ביום 31.10.1997 להזרים את תוכניות החסכון אל חשבון החברה, הוא לא היה ממשיך במקביל להפריש מדי חודש בחודשו גם לאחר יום 31.10.1997 סך של 7,000 ש"ח לתוכנית חסכון שפתח ביום 30.4.1997. על כך השיב אברהם בחקירתו כי מדובר בסכום כסף זעום יחסית, ולכן לא ראה טעם בהפסקתה של תוכנית החסכון: " אנחנו מדברים על 7 אלף ותעשה חשבון כמה ריבית ההפרש, מדברים על כסף קטן יחסית ל- 7 אלף כסף. לגבי התוכניות הכלליות [תוכניות החסכון שהבנק סרב לפרוע- ח.ב.] מדובר על מעל חצי מיליון והפער משמעותי וה- 7 אלף אין לו משמעות" (ע' 30 לפרוטוקול). הסבר זה מקובל עליי, בשים לב לכך שתוכניות החסכון האחרות הסתכמו באותה עת בסכום של 468,941 ש"ח ועל כן פרעונן היה משפיע באופן ממשי על מצבו של החשבון, להבדיל מהסכום החודשי הזעום של 7,000 ש"ח.

8.         הבנק מקשה כיצד זה ייתכן שאברהם לא ניסה לשכנע את בולוטין לקבל את בקשתו להזרים את כספי החסכון אל חשבון החברה, אלא שאברהם הסביר כי היה תלוי בבנק, ולא להיפך, וכי החזקת תוכניות החסכון היתה הכרחית כדי שיקבל אשראי מן הבנק:

            " הסתפקתי כי לכל אורך הדרך העסק היה תלוי בבנק ולא להפך ... הבנתי שזה הכיוון של הסניף, כדי שאוכל לקבל את מה שאני מקבל בבנק אני צריך להשיג [צ"ל: להציג] את התוכניות, אני על סמך כלום לא יכול לקבל כלום." (ע' 29 לפרוטוקול).

9.         הבנק הוסיף וטען בסיכומיו כי לאברהם היו גם ניירות ערך בחשבונו, ולמרות זאת הוא לא ביקש מהבנק ביום 31.10.1997 לממש אותם ולהזרימם לחשבון החברה, ומכאן שגם לגבי תוכניות החסכון לא היתה לאברהם כל כוונת מימוש. אברהם אישר בעדותו כי אכן היו בחשבונו ניירות ערך, אך לדבריו מתוך שכחה הוא לא הורה לממש את התיק. דא עקא, לא ברור מה היה שוויו של תיק ניירות הערך, משום שלא הובאו כל ראיות בענין זה. על כן, בהחלט ייתכן שאם מדובר בתיק בהיקף כספי זעום, יכול היה אברהם לשכוח את דבר קיומו בחודש אוקטובר 1997. זאת ועוד, אם אברהם היה חפץ באמת ובתמים להמציא גרסה עובדתית שלא היתה ולא נבראה, הוא יכול היה לטעון בתצהירו כי גם את ניירות הערך ביקש לממש, אך הבנק סרב. טענה כזו היתה משפרת את מצבו המשפטי, משום שהיתה מגדילה את סכום הנזק הנטען על ידי הנתבעים. אברהם לא עשה כן, ואפילו המומחה מטעמו לא ידע על כך דבר. העובדה שאברהם לא עדכן את המומחה שלו בענין תיק ניירות הערך, מוכיחה כי אכן ענין זה נשתכח מליבו.