פסק-דין בתיק א 40674/06

התביעה שבפני מתייחסת לתאונת דרכים שארעה ביום 13.10.04 ברח' בלפור בת"א.

לטענת התובעת, הנהגת מטעמה חנתה ברח' בלפור, במקביל למדרכה בצד שמאל. היא חזרה מקניות אל רכבה, נכנסה לרכב ובעודה מתארגנת בתוך המכונית, יצא הנתבע מתוך חניה על המדרכה מצד שמאל ופגע עם החלק הקדמי ימני של רכבו בפינה הימנית קדמית ובכנף הימנית קדמית של רכבה. יצוין, כי רח' בלפור הינו רח' חד סטרי, ולטענת התובעת - רכב הנתבע נסע נגד כיוון התנועה כאשר יצא מהחניה. מטעם התובעת הוגש דו"ח שמאי אשר בדק את הרכב ביום 8.2.05, קרי - 4 חודשים לאחר הארוע. לדברי הנהגת, רכבה היה במצב נסיעה לאחר הארוע ורק הפח ניזוק.

לטענת הנתבע, הוא חנה בחניה השייכת לדודו, סמוך לבית הדוד ברח' בלפור. החניה נמצאת בין הבתים בצד שמאל, ועל מנת לצאת ממנה יש לעבור על פני המדרכה בצד שמאל של רח' בלפור. לדבריו, נסע לאחור מתוך החניה ופנה עם החלק האחורי של רכבו שמאלה, על מנת להתיישר ולהמשיך ברח' בלפור לפי כיוון הנסיעה (כזכור - רח' בלפור הוא רח' חד סטרי). לטענתו, ראה את הנהגת חוזרת לרכבה, אשר חנה בסמוך ליציאה מהחניה של בית דודו. בעודו נוסע לאחור, כאשר דודתו עמו ברכב, החלה הנהגת ברכב התובעת נוסעת קדימה כדי לצאת מחניה. לפתע חש חבטה בדלת השמאלית אחורית ברכבו וראה שהנהגת פגעה בו עם הפינה הקדמית ימנית של הטמבון. לדבריו, לאחר התאונה יצא מהרכב וראה שברכבו נגרם כתם שחור קטן על הדלת, אשר הוסר בשפשוף. לדבריו, לרכב התובעת נגרם "סימון קל על הפגוש". הוא מסר לנהגת את פרטיו, וציין כי יש לו ביטוח, ואף הרגיע אותה.

בדיון שבפני העידו הנהגת, הנהג - הנתבע ודודתו של הנתבע. הנהגת חזרה על גרסתה לפיה הנהג נסע קדימה מתוך החניה על המדרכה ופנה לכיוון נסיעה שהוא מנוגד לכיוון הנסיעה המותר בבלפור. לדבריה, תוך כדי אותה פניה שפשף את רכבה. היא ציינה כי היא רק ישבה ברכב, לאחר שחזרה אליו דקות ספורות קודם. היא לא זכרה כמה זמן קודם לכן נכנסה לרכב ולא זכרה אם ראתה את הפגיעה או שרק חשה בה (מאחר שהיתה עסוקה במציאת המפתחות או בהכנסת הטלפון הסלולארי לדיבורית). מכל מקום, היא העידה כי לא הספיקה להזיז את הרכב. היא העידה גם שהיתה לבדה במכונית. הנתבע חזר והעיד כי נסע לאחור ולא קדימה כנטען. הוא הסביר כי מדובר בחניה חוקית וכי פנייתו לעבר הכיוון המנוגד לכיוון הנסיעה היה על מנת להתיישר עם החזית של הרכב לכיוון הנסיעה המותר. הוא הודה כי לא ראה את רכב התובעת בתזוזה, אך הסיק שהיא זזה לאור הפגיעה. לדבריו, בטרם החל בנסיעה לאחור בדק את המראות וראה שהדרך פנויה. הדודה העידה אף היא וציינה כי היא ראתה את רכב התובעת מתקדם. לדבריה, היא ראתה גם את הנהגת וגם חברה נוספת נכנסות לאוטו, וכאשר הנתבע היה בנסיעה לאחור - ראתה את הנהגת נוסעת קדימה כחצי מטר.

יצוין, כי למרות שבכתב התביעה כתוב כי בידי התובעת טופס הודעה על התאונה, ולמרות שבדו"ח השמאי שצורף לכתב התביעה, מצוין כי מצורפים תצלומי הרכב הניזוק, הרי שלא זה ולא זה צורפו לכתב התביעה. עוד יצוין, כי ב"כ התובעת גם אמר לפני הדיון לחברו, ב"כ הנתבע, שימסור לו את המסמכים האמורים, ורק סמוך לפני תחילת הדיון אמר לחברו כי אין לו המסמכים הללו. במענה לטענות ב"כ הנתבע בענין זה, אמר ב"כ התובעת, שהסיבה שהמסמכים מוזכרים בכתב התביעה הינה שכתב התביעה מטעמו הוא "סטנסיל".

לא זו בלבד שהתשובה לא ראויה ואף מקוממת, הרי שבנוסף - היא איננה מסבירה מדוע עוד היום, סמוך לפני הדיון, אמר ב"כ התובעת לחברו, כי ימסור לו את המסמכים הללו. אציין עוד, כי דווקא בתיק זה, אין מדובר בענין של מה בכך, מאחר שיש מחלוקת של ממש לגבי ענין הנזק שנגרם - אם נגרם - לרכב התובעת. זאת, לנוכח העובדה כי מדובר ברכב "ליסינג", אשר נבדק על ידי שמאי רק 4 חודשים לאחר התאונה. בנוסף, כפי שציין ב"כ הנתבע בסיכומיו, על פי דו"ח השמאי נפגעו, בין השאר, הסרן הקדמי ימני ברכב וגם חלק מהמתלה הקדמי של הרכב. לכאורה, מדובר בחלקים שאינם חלקי "פח" בלבד, וזאת - למרות עדותה של הנהגת כי בתאונה נפגעו חלקי פח בלבד, שלא הפריעו לה להמשיך ולנסוע ברכב גם זמן נוסף לאחר התאונה.

לענין אופן קרות התאונה - אני מקבלת את גרסת הנתבע כי נסע לאחור, שכן גרסה זו נתמכת בעדות הדודה, ובנוסף - סביר יותר בעיני שהוא פנה עם חלקו האחורי לכיוון שפנה, על מנת לנסוע ברח' בלפור בהתאם לכיוון התנועה, מאשר הגרסה לפיה התכוון לנסוע בניגוד לכיוון התנועה. לענין השאלה אם הנהגת ברכב התובעת היתה בעמידה או בנסיעה - בפני גרסאות סותרות, של הנהגת ושל הדודה. הנתבע עצמו הסיק שהתובעת היתה בנסיעה, אך לא ראה זאת בעצמו. למעשה, לאור מסקנתי בענין הוכחת הנזק, כפי שיצוין להלן - אין צורך שאכריע לאיזה משתי הגרסאות אני מאמינה, שכן אף אם אגיע למסקנה שאני מקבלת את גרסת התובעת, הרי שאין בפני הוכחה לענין הנזק שנגרם.

כפי שציינתי לעיל, שמאי מטעם התובעת בדק את הרכב רק 4 חודשים לאחר התאונה. לפחות לכאורה, העובדה שציין כי ברכב נפגע גם סרן קדמי ומתלה קדמי (והם חלקי החילוף היחידים שמוזכרים בחווה"ד וכל השאר - עבודות וצבע), מעוררת סימן שאלה לנוכח דבריה הברורים של הנהגת שהיא המשיכה לנסוע לאחר התאונה עם הרכב, וכי היתה רק פגיעה בטמבון ובכנף. לפיכך, אין בפני הוכחה לגבי הנזק שנגרם לרכב בתאונה זו. התביעה בפני היא לנזקים עקיפים שנגרמו לתובעת בגין הפעלת פוליסת הביטוח. לאור הדברים הנ"ל - אין לדעת אם הנזק ברכב התובעת, שבגללו שילמה חב' הביטוח לתובעת תגמולים וניכתה ממנה את התשלומים המצוינים בדו"ח ההפסדים, שייכים לתאונה זו אם לאו. לפיכך, לא הוכח בפני הנזק שנגרם לתובעת בארוע נושא תביעה זו.

מאחר שהנזק לא הוכח, ומדובר בענין שאיננו מתאים לאומדנה דדינא (שכן מדובר בנזק שניתן להוכחה), דין התביעה להדחות, וכך אני מחליטה.

אציין, כי מאחר שגם לפי גרסת הנתבע, יש לו, לדעתי, אחריות מסוימת לתאונה, וגם לפי גרסתו - היה נזק מסוים (שאיני יכולה לכמות את שיעורו) ברכב התובעת, הרי שבמצב ענינים רגיל - על אף דחיית התביעה, לא הייתי עושה צו להוצאות. ואולם, לאור התנהלותו המוזכרת לעיל של ב"כ התובעת, הרי שבהתאם לתקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט, הכוללות שכר בטלה של עדת ההגנה (כפי שנפסק) ושכ"ט עו"ד בסך 785 ש"ח, כולל מע"מ כדין.

ניתן היום, י"ח בתמוז, תשס"ז (4 ביולי 2007), בהעדר הצדדים.                                                                               

מיכל  ברקנבו,  שופטת