פסק-דין בתיק א 40662/05

הרקע

בפני תביעת תחלוף של איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן - התובעת), כנגד מר ערן דויטש, וכנגד מנורה חברה לביטוח בע"מ, מכח סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. התובעת ביטחה במועד הרלוונטי לתביעה את כלי רכבה של גב' איילת אורנבך (להלן - הרכב). ערן דויטש היה הבעלים של המקרקעין ברחוב שינקין 33 בתל אביב (להלן - הבית), ומנורה ביטחה את מר דויטש, בין השאר כנגד מקרים כגון זה שהינו נושא תביעה זו (דויטש ומנורה יכונו ביחד להלן - הנתבעים). הרכב חנה ביום 18.12.03 בחניה מותרת, בחניון הבית. עת חנה הרכב באותו מקום, קרס עליו עץ חרוב עתיק (להלן - העץ), שהיה בבעלות מר דויטש. באותו יום היה מזג אויר חורפי גשום, ונשבו רוחות חזקות. התובעת פיצתה את גב' אורנבך בסכום של 44,189 ש"ח (לאחר ניכוי השתתפות עצמית), בגין הנזק לרכב, ושילמה לשמאי שכ"ט בסך 424 ש"ח.

עד כאן העובדות, שאינן במחלוקת. בתיק זה לא התקיים הליך הוכחות והצדדים הסכימו, כי השאלות בתיק זה הן שאלות משפטיות. לפיכך הסכימו להגשת סיכומים בתיק על בסיס העובדות המוסכמות.

המחלוקת

לטענת התובעת, המקרה התרחש בשל רשלנותם של הנתבעים, או מי מהם. בניגוד לטענת הנתבעים, הרוחות שנשבו ביום הארוע לא היו חריגות ורוחות בעוצמות דומות נושבות בכל שנה. משכך, אין מדובר, כפי שטוענים הנתבעים, בארוע שהתרחש עקב מקרה טבע בלתי רגיל, לפי סעיף 64(1) ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - הפקודה). בהתייחס לחוות הדעת שהגישה הנתבעת מטעם השירות המטאורולוגי, להוכחת מזג האויר ששרר ביום הארוע: מדובר בעדות שמועה ואין ליתן לה כל משקל. היה על הנתבע 1 לצפות אפשרות התרחשות המקרה דנן. הנתבעים לא פעלו בשום צורה לתחזק את העץ או לבדוק אותו, לאורך השנים. לפיכך לא עשו כל פעולה כדי למנוע את התרחשות הארוע נושא התביעה. כבעלי המקרקעין היתה מוטלת על הנתבע 1 חובת זהירות, וזו הופרה. במקרה דנן חל סעיף 41 לפקודה, שענינו חובת הראיה ברשלנות, כשהדבר מעיד על עצמו, והמעביר את הנטל לכתפי הנתבעים, להראות שלא התרשלו. הנתבעים לא הביאו כל ראיה שכזו.

לטענת הנתבעים, חלה במקרה דנן ההגנה המנויה בסעיף 64(1) לפקודה, לפיה הנתבע 1 אינו אשם בכך שהתרחש הנזק נושא תביעה זו, מאחר ש"הנזק נגרם על ידי מקרה טבע בלתי רגיל, שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי אפשר היה למנוע תוצאותיו אף בזהירות סבירה", כעולה מחוות דעת עובדת השירות המטאורולגי שהוגשה (להלן - חוות הדעת). מדובר במשב רוח בעוצמה כה רבה, שאדם סביר לא יכול היה לצפותו ואי אפשר היה למנוע תוצאותיו. לא מתקיימים התנאים להעברת הנטל, בהתאם לסעיף 41 לפקודה. ראשית - הגב' אורנבך, מבוטחת התובעת, הגיעה למקום החניה כששרר מזג אויר סוער והיא בחרה להחנות את רכבה ביודעין בסמוך לעץ, כך שלא מתקיים התנאי שהתובע לא ידע ולא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה. בנוסף, אין לומר שהנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, מאחר שהנזק נגרם על ידי מקרה טבע בלתי רגיל, שהוציא את העץ משליטת הנתבעים. גם התנאי האחרון לקיום הסעיף - כי ארוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שלא ננקטה זהירות סבירה - אינו מתקיים, מאחר שהנתבעים טוענים שהארוע נגרם בשל כח עליון ולא עקב רשלנות הנתבע. הנתבע 1 לא התרשל בכל צורה שהיא: העץ הוא עץ חרוב גבוה, שנתן פירותיו מדי שנה, אין צורך להשקותו והתחזוקה הנדרשת לגביו - מינימלית. לא היו כל סימנים מוקדמים לכך שהוא עשוי להתמוטט. כל העץ כולו נעקר, דבר שלא ניתן היה לצפותו, ומשנשללה יכולתם של הנתבעים לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות המקרה הספציפיות, אין חובת זהירות. מעבר לכך שמדובר במקרה טבע בלתי רגיל, הרי שגם מטעמי מדיניות משפטית אין להטיל אחריות על הנתבעים, שכן אם תוגדל החבות המוטלת על בעלי מקרקעין כך שתחול על מקרים כגון זה, בעלי מקרקעין יכרתו עצים הגדלים בתחומם כדי להמנע מכל סיכון, והציבור יצא נפסד. לסיום, טוענים הנתבעים, יש לייחס אשם תורם למבוטחת התובעת, שבחרה להחנות את רכבה בסמוך למקום המצאותם של עצים בשעת סופה.

דיון והכרעה

אציין, כי באות כח שני הצדדים הגישו סיכומים מפורטים וערוכים היטב, בהם הפנו כל אחת לפסיקה רלוונטית התומכת בטענותיה. עיינתי היטב בסיכומים ובהפניות, אך לא אכביר בציטוטים, הן משום שעסקינן בתביעה שהוגשה בסדר דין מהיר, ו תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 מורה שפסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי, והן משום שבסופו של יום, התיק מוכרע על בסיס עובדותיו הקונקרטיות, ולגביהן אפרט.

נטל הראיה

סעיף 41 לפקודה קובע כדלקמן:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

אני מקבלת את טענת התובעת כי בנסיבות המקרה חל סעיף זה, ועל כן על הנתבעים הנטל להראות שלא התרשלו. לא אוכל לקבל את טענת הנתבעים, לפיה הגב' אורנבך הגיעה למקום החניה כששרר מזג אויר סוער ובחרה להחנות את רכבה ביודעין בסמוך לעץ, כך שלא מתקיים התנאי שהיא לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה. לא ברור לי הקשר בין בחירתה זו, לבין ידיעתה לגבי הנסיבות שגרמו לנזק. במקרה שלפני, הנסיבות שאותן היתה צריכה לדעת הן הנסיבות שגרמו לנפילת העץ, ואפילו אקבל את הטענה, שמדובר במקרה טבע בלתי רגיל, הרי שיש להוכיח גם שאי אפשר היה למנוע את תוצאות הארוע, אף בזהירות סבירה. זהו מידע שאינו בידיעת התובעת (או המבוטחת) ועל הנתבעים להוכיח זאת. העץ הוא נכס שלנתבע 1 שליטה מלאה עליו, ואינני מקבלת את הטענה, שהרוח "הוציאה אותו משליטת הנתבע" לצורך בחינת תנאי סעיף 41. גם התנאי השלישי להחלת סעיף 41 מתקיים, ועל פניו - בטרם אכנס לעומק בחינת הטענה כי מדובר במקרה טבע בלתי רגיל, הרי שהתרחשות המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. לאור זאת, כאמור, על הנתבעים הנטל להראות שלא התרשלו.

האם מדובר במקרה טבע בלתי רגיל?

הצדדים הסכימו לעבור מיד לשלב הסיכומים, בלי לקיים הליך של הוכחות. המסמך שהגישה הנתבעת מאת השירות המטאורולוגי הוגש עוד טרם גובשה אותה הסכמה, והוא היה והינו הנדבך המרכזי במסכת ראיותיה. מאחר שכך, מן ההגינות לפרש את הסכמת התובעת "לדלג" על שלב ההוכחות ולעבור מיד לשלב הסיכומים, ככוללת הסכמה להגשת אותה חוות דעת. העלאת הטענה בסיכומי התובעת, כי מדובר בעדות שמועה ואין ליתן לה כל משקל, אינה, לפיכך, במקומה, ואילו הועלתה מבעוד מועד - יתכן שהנתבעת היתה מכלכלת צעדיה אחרת ועומדת על קיום הוכחות. אמנם הטענה שהועלתה היא בעיקר לענין המשקל, ולא לענין הקבילות, אך מאחר שהטענה היא שמשקל חוות הדעת אפס בשל היותה עדות שמועה, אני מקבלת בענין זה את טענת הנתבעים, כי

"בעל דין חייב להתנגד לקבלת הראיה עת הוגשה; לא התנגד, נחשב הוא כמוותר ומסכים, ואינו יכול לעורר את ההתנגדות בשלב מאוחר יותר. הטעם הוא, כי דיני הראיות הפוסלים ראיה..... נותנים רק ברירה בידי בעל הדין. רצה - יתנגד והשופט יפסול את הראיה, רצה - יימנע מהתנגד והראיה הוכשרה".

(ע"א 161/73 ארדה בע"מ נ' לאה סמסונוב, פ"ד כח(2) 228, 232)

הזמן הנכון להבעת ההתנגדות היה בישיבה המקדמית שהתקיימה, ובה הגיעו הצדדים להסכמות, ולא (כטענת ב"כ התובעת) שלב הסיכומים. דבר לא נטען באותה ישיבה, כאמור, ולפיכך, אתייחס לחוות הדעת כמו שהיא. לענין משקלה - אתייחס להלן.

חוות הדעת קובעת כך:

"ניתן להניח כי באיזור תל אביב בתאריך 18.12.03 נשבו רוחות במהירות מקסימלית (בגובה 10 מ' מעל פני הקרקע, בממוצע על פני מרווח זמן של 10 דקות) של כ-30 קשר מהגזרה המערבית עם משבים (ערך רגעי קיצוני הנמשך 3-2 שניות בלבד) בתחום של 50-55 קשר. יחד עם זאת, במזג האויר ששרר (משקעים, סופות, רעמים וברקים), יתכן שזמנית ומקומית הגיעה מהירות הרוח לערכים גבוהים מהנ"ל, אך לא נוכל לאשר או להכחיש ארוע כזה לגבי איזור תל אביב ... בתוך שטח בנוי עשויה הרוח להיות שונה מהנקוב לעיל בהתאם לכיוון הרחובות ותפנית הבתים, אך על כך אין לנו מידע מדוייק. ערכים אלה של המהירות המקסימלית מתרחשים מדי שנה בממוצע. ערכי המשב העליון אינם שכיחים אך עם זאת אינם חריגים ומתרחשים אחת לשנה-שנתיים בממוצע".

הטבלה שצורפה והמסבירה את חוות הדעת, מלמדת כי רוח במהירות של כ-30 קשר היא, לפי סולם בופור שהוא הסולם הרלוונטי, "רוח סוערת" (דרגה 7) בה "עצים שלמים מתנועעים; ההליכה נגד הרוח בלתי נוחה". באשר למשבים העליונים, מלמדת אותנו הטבלה כי אלה הם בדרגה 10 בסולם בופור ומוגדרים "סופה", והם דבר "נדיר ביבשה, עוקרי עצים וגורמים נזקים ניכרים לבנינים".

לטעמי, חוות הדעת של השירות המטאורולוגי אין בה כדי להוכיח את הטענה, כי באותו יום היתה סערה יוצאת דופן, וכי סביר להניח שהיא אשר גרמה לעקירת העץ.

ראשית אציין, כי חוות הדעת עצמה כה מסוייגת, שלא ניתן לומר לגביה, שהיא מתארת את מזג האויר, שהכי סביר להניח ששרר באותו יום ובאותו מקום. היא שזורה ביטויים מסייגים למכביר, כמפורט להלן: " ניתן להניח כי ... נשבו רוחות במהירות מקסימלית (בגובה 10 מ' מעל פני הקרקע, בממוצע על פני מרווח זמן של 10 דקות) של ... ( ערך רגעי קיצוני הנמשך 3-2 שניות בלבד ) בתחום של ... יחד עם זאת ..., יתכן שזמנית ומקומית הגיעה מהירות הרוח לערכים גבוהים מהנ"ל, אך לא נוכל לאשר או להכחיש ארוע כזה לגבי איזור תל אביב ... בתוך שטח בנוי עשויה הרוח להיות שונה מהנקוב לעיל בהתאם לכיוון הרחובות ותפנית הבתים, אך על כך אין לנו מידע מדויק " (ההדגשות הוספו).

שנית, אפילו נתייחס למהירות המקסימלית שמצוינת (אך לא לתרחיש הקיצוני המצוין, של 55-50 קשר), הרי שמדובר ברוח בדרגה 7 בלבד, שכאמור לעיל, אינה מסבירה עקירת עץ חזק וגבוה, אלא מדברת על עצים שלמים שמתנועעים. אינני מתייחסת לתרחיש הקיצוני כאילו הוא זה שהתרחש בפועל, הן משום שהוא מצוין כאפשרות חריגה, שעשויה היתה להתרחש במשך שניות ספורות והן משום שנאמר בטבלה, שכאשר הוא מתרחש - הוא גם "גורם נזקים ניכרים לבנינים". אין בפני כל ראיה (או טענה) שכך קרה. יותר מכך: מתוך התמונות שצולמו במקום הארוע - הוגשו על ידי הצדדים ביחד וסומנו במ/1 - ניתן לראות באחד הצילומים, שעציצים שעמדו בקרבת מקום, נותרו עומדים שלמים במקומם - ואפילו לא התהפכו. לא סביר שהיו נותרים כך לנוכח סופה הגורמת נזק ניכר לבנינים.