פסק-דין בתיק א 40450/05

רקע

עניינה של תובענה זו, במחלוקת שבין הצדדים, בקשר לעסקת זהב, שסופק על ידי התובעת לנתבעת בסוף שנת 2001 תחילת שנת 2002, ושהתמורה בגינה לא שולמה במלואה לתובעת, ולטענת התובעת יתרת חובה של הנתבעת אצל התובעת מגיעה לכ- 112,000$ .

התובעת, הינה חברה העוסקת במסחר במתכות יקרות, ובין היתר, בזהב טהור (להלן: "הולנד" או "התובעת").

הנתבעת 1, הינה חברה שעיסוקה בענף התכשיטים (להלן: "ברכו" או "הנתבעת").

טענות הצדדים

לטענת התובעת , הנתבעים 2, 3 ו- 4, הינם ערבים לחיוביה של ברכו. הנתבע 2, מר אהרון גינדי, הינו המנהל ובעל המניות היחידי בברכו (להלן: "אהרון") והנתבעים 2 ו-3, הינם מנהלים בפועל של ברכו, כטענת התובעת (להלן: "יוסף" או "אברהם").

במסגרת הקשרים העסקיים שבין הולנד לברכו, מכרה הולנד לברכו החל משנות התשעים מתכות יקרות ובעיקר זהב טהור.

לצורך הבטחת התחייבותה של ברכו, חתמו  אהרון, יוסף ואברהם, על ערבות אישית, ביום 17.4.90 (להלן: "כתב הערבות").

בסוף שנת 2001 תחילת שנת 2002, סופקו לברכו על ידי התובעת, על פי הזמנתה של ברכו, 22,715.96  גר' זהב פיין (להלן: "הזהב שסופק").

שיטת העבודה שקיימת אצל הולנד, במכירת זהב ליצרנים, הינה שהמזמין (במקרה זה ברכו), מבקש לרכוש זהב לשם ייצור תכשיטים ולסגור את המחיר של הזהב, רק לאחר מציאת קונה, שכן, מחיר הזהב עשוי לרדת וכך מבטיח עצמו היצרן, בקשר למחיר חומר הגלם, המהווה בד"כ כ- 80% ממחיר התכשיט. אם המזמין אינו מוצא קונה לתכשיטים שייצר, הוא זכאי להחזיר את הזהב שקיבל והוא אינו מחויב בגינו, למעט עמלה מוסכמת שעליו לשלם בגין החזקת הזהב עד למועד החזרתו.

בהתאם לשיטת עבודה זו, בעת ההתקשרות והנפקת חשבונית מס בעת העסקה, משלם המזמין עבור הזהב, על פי מחירו בשוק ביום ההתקשרות, אך תשלום זה אינו מהווה סגירת עסקה, אלא תשלום מקדמה בגין הזהב שנמסר על ידי המזמין. לפיכך, מסומנת החשבונית שהונפקה, באמצעות האות הלועזית X, על מנת לאבחן אותה מחשבוניות אחרות, ועסקה כזו מכונה, כאמור, כ" חשבונית X ".

בהתאם לתנאי עסקת חשבונית X, מחירו של הזהב נסגר רק במועד שבו מודיע המזמין על "סגירת העסקה" (להלן: "הודעת סגירה"), ובמועד זה מחושבים ההפרשים בשער הזהב, כאשר המזמין, מזוכה או מחויב, בהתאם לעליית או ירידת מחיר הזהב.

במועד סגירת העסקה, מופקת למזמין חשבונית זיכוי או חיוב בהתאם, בגין ההפרש (להלן "סגירת העסקה").

סגירת העסקה נעשית, כנהוג בענף זה, בסמוך ככל הניתן לאחר מכירת התכשיט שייצר המזמין מהזהב שנמסר לו, ולאחר שסגר את המחיר מול הקונה שרכש את התכשיט.

בעת שסיפקה התובעת לברכו את הזהב שסופק, הנפיקה לה חשבונית X עבור מקדמה ששילמה, אולם בניגוד לעסקאות קודמות שבוצעו בין הצדדים, מכרה ברכו את הזהב, אך לא טרחה להודיע לתובעת, עד למועד הגשת התביעה, על סגירת העסקה, בתקווה לירידה במחיר הזהב.

התובעת פנתה לברכו כדי שתודיע לה על סגירת העסקה ותשלם לה את ההפרש  בגין מחיר הזהב שסופק לה, שכן באותה עת, עלו מחירי הזהב, אך ברכו לא ענתה לתובעת ולא השיבה לה את הזהב.

כשמונה חודשים לאחר שסופק הזהב לידיה, פנתה ברכו לתובעת וביקשה לסגור את כל הקניות הפתוחות שלה, במחיר של 291.5 דולר לאונקית זהב, וכך כתבה: "אבקש ליסגור לי את כל הקניות הפתוחות ברגע שהפיקס יהייה 291.5 $ לאונקית זהב" (ראה מכתב ברכו להולנד מיום 1.8.02 להלן: "מכתב ברכו").

התובעת טוענת, כי מכתב ברכו נשלח כאשר היה ידוע לברכו באותה עת, כי מחיר הזהב עמד על 310 דולר לאונקיה, ולכן התובעת סירבה לפניה זו.

במכתבי דרישה שנשלחו לברכו ע"י בא כוחה, דרשה הולנד, כי ישולמו לה כל ההפרשים בגין עליית מחיר הזהב, וכשאלו הושבו ריקם, הודיעה הולנד לברכו, על ביטול ההסכם, וכפועל יוצא מכך על סגירת העסקה, וברכו התבקשה להשיב את ההפרשים בגין הזהב, נכון למועד הביטול (מכתבי הולנד לברכו מיום 12.8.03 ו- 16.3.05 יקראו להלן: "מכתבי הביטול").

נכון למועד הביטול, נותרה ברכו חייבת להולנד בגין הפרשים, סך של 108,828 דולר ארה"ב, ובנוסף, נותרה ברכו חייבת לתובעת, סך נוסף של 3,384 דולר, שמקורם במסגרת הסכם פשרה שהוסכם בין הצדדים בקשר לעסקאות שבוצעו בשנת 2000 ולא שולמו.