פסק-דין בתיק א 40128/01

מבוא

1.         התובעת, ארצי זיו רויטל, (להלן: "התובעת"), ילידת 1970, נפגעה בתאונת דרכים שאירעה ביום 18/8/98, (להלן: "התאונה").

הנתבעות, אינן כופרות בחבותן לפצות את התובעת, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, (להלן: "החוק").

המחלוקת הינה, בשאלת גובה הנזק בלבד.

הפגיעה והנכות הרפואית

2.         בעת אירוע התאונה, נהגה התובעת, ברכב בו הוסעו ביתה התינוקת וכן חברתה ושני ילדיה. ממקום התאונה, פונתה התובעת, לבית החולים הדסה, שם נבדקה בחדר המיון ונמצאה כסובלת מרגישות בירך ימין ובברכיים, ללא הגבלה בתנועות. בהמשך, התלוננה התובעת, על כאבי צוואר וגב תחתון.

3.         ד"ר צ'צ'יק, אשר מונה כמומחה רפואי בתחום האורתופדי, קבע בחוות דעתו, מיום 9/2/02 כי בבדיקה, אין ממצאים אובייקטיבים, בצוואר או בכתפיים וכי בגב התחתון, קיימת הגבלה בכיפוף הגב בעמידה.

ד"ר צ'צ'יק, העריך את נכותה  של התובעת, בשיעור של 5%, עקב כאבי גב תחתון, באופן מותאם לתקנה 37(7)א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות"). ד"ר צ'צ'יק, לא זומן לחקירה ומשחוות דעתו, לא נסתרה, לא ראיתי לקבל את טענת ב"כ התובעת כי היה מקום להעריך את הנכות, בשיעור של 10%.

4.         ד"ר דורית ריבלין-כרפ, שמונתה כמומחית מטעם בית המשפט, בתחום הפיסיכיאטרי, קבעה בחוות דעתה, מיום 28/6/03, במ/1, כי התובעת, סובלת מהפרעת דחק פוסט טראומטית וכי "למרות הזמן שעבר והטיפול, היא עדיין סובלת מפלאשבקים הקשורים בתאונה, מהימנעות מלקיחת אחריות, חוסר הנאה מדברים, חרדה, דיכאון וסף גירוי ותסכול נמוכים". ד"ר ריבלין, העריכה את נכותה הנפשית של התובעת, בשיעור של 20%, על פי תקנה 34(ג) לתקנות, למשך השנה הראשונה שלאחר התאונה ובשיעור של 10% נכות, על פי תקנה 34(ב), לצמיתות.

5.         לטענת הנתבעות, ד"ר ריבלין, לא נתנה משקל ראוי לעובדה שהתובעת, פנתה לראשונה, לטיפול נפשי, כשלוש שנים לאחר התאונה ולעובדה כי התובעת, נפגעה בתאונת דרכים נוספת שארעה ביום 29/11/99, כשנה לאחר התאונה נשוא התביעה (להלן: "התאונה השניה"), ואשר על פי עדות התובעת, היתה לה השפעה, על מצבה הנפשי וכדברי התובעת בחקירתה הנגדית:

"הרגשתי שכל הסרט חזר על עצמו. כשסוף סוף התחלתי לשקם את עצמי התאונה הזאת הסרט חוזר אליך ואתה נבהל גם אם לא קרה כלום. פתאום הכל נהיה יותר קשה.

ש. מה התגבר?

ת. היו הרבה חרדות. מרוב מתח היו כאבים עצומים באיזור הגב, הכתף שכל הזמן נרדמה לי, הירכיים, הרגליים. הייתה עוד יותר תלות. זה מן תהליך של לישון יותר, לא לעשות כלום", (עמ' 7 לפרוטוקול).

            כן אישרה התובעת בעדותה כי פנתה לטיפול נפשי, שלוש שנים לאחר התאונה שכן לדבריה; "לאחר התאונה לא עיכלתי שאני זקוקה לעזרה, גם ההורים שלי וגם  בעלי אמרו לי, אבל אני לא הייתי פתוחה לטיפול פסיכולוגי",(עמ' 5 לפרוטוקול), והדברים אושרו, הן בעדות בעלה של התובעת, (עמ' 11 לפרוטוקול) והן בעדות אימה, (עמ' 12 לפרוטוקול).

6.         ד"ר ריבלין, ציינה בתשובות לשאלות הבהרה, במ/2, כי התובעת, דיווחה לה שהיתה מעורבת בתאונה נוספת, כשנה לאחר התאונה וכי אין בעובדה זו כדי לשנות את קביעת הנכות. בחקירתה הנגדית, חזרה ד"ר ריבלין וציינה כי התובעת, מסרה לה, בעת הבדיקה, פרטים אודות התאונה השניה וכי "לאחר שאני מעיינת בניירות של הבדיקה עצמה אני משיבה שהיא כל הזמן הזכירה את התאונה הראשונה שהיא שינתה את חייה. התאונה השניה לא היתה באותה עוצמה. היא אמרה שהיתה עוד תאונה אבל לא אמרה שזה שינה את חייה", (עמ' 16 לפרוטוקול). ד"ר ריבלין, הודתה כי בדיעבד, יתכן שהיה מקום, להזכיר בחוות הדעת את התאונה השניה והעובדה שתאונה זו, לא החמירה את מצבה של התובעת, אך הוסיפה והסבירה כי בעוד שהתאונה הראשונה, היתה ארוע מאוד טראומטי, בגינו חשה התובעת, רגשי אשמה בגין פגיעת ביתה התינוקת וילדים נוספים שהיו ברכב, הרי התאונה השניה, הסתכמה בפגיעה מאחור ברכבה של התובעת ולא הייתה, בעלת אותו אפקט, וכדברי ד"ר ריבלין: "זה לא היה ארוע כל כך משמעותי, זה לא היה באותה עוצמה כמו בארוע הראשון בו היא הרגישה אשמה. הבת שלה נפגעה. שלושה ילדים נפצעו  ואחת התאומות נפצעה. אני מציינת שהארוע הראשון היה מאוד טראומטי", (עמ' 15 לפרוטוקול), ובהמשך: "..היא מדברת כל הזמן על האשמה של התאונה הראשונה שהיא יכלה להרוג את הבת שלה ואת הילדים של החברה שלה, הפלשבק הם לא לתאונה השניה אלא לתאונה הראשונה", (עמ' 16 לפרוטוקול). כשעומתה ד"ר ריבלין, עם עדות התובעת, לגבי מצבה לאחר התאונה השניה, השיבה: "אני חושבת שאלמלא התאונה הראשונה, אם היתה מתרחשת התאונה השניה שמשהו פגע בה מאחור שזה דבר שקורה לא היה לזה את אותו אפקט. התאונה הראשונה האוטו התדרדר לשולי הכביש, חילצו אותם דרך החלונות, הבת היתה בתא הכפפות, זאת התמונה המשמעותית. תאונה נוספת החזירה את התאונה וזה משהו שאנחנו יודעים וזה לא הגורם", (עמ' 17 לפרוטוקול).

            כן ציינה ד"ר ריבלין בעדותה כי הפניה המאוחרת לקבלת טיפול נפשי, נבעה מהדחקה ומחשבה של התובעת כי תוכל להתגבר על קשייה בכוחות עצמה וכי מדובר, בתופעה מוכרת וידועה, (עמ' 20 לפרוטוקול).

7.         לאחר שחזרתי ועיינתי בחוות דעתה ועדותה של ד"ר ריבלין, ראיתי לקבל את עדותה כי לכל היותר, ניתן היה לקבוע, נכות זמנית גבוהה יותר, בתקופה הסמוכה לאחר התאונה השניה אך התאונה הראשונה - התאונה נשוא התביעה, היא הגורם לסימפטומים הנפשיים הקבועים, שתוארו על ידי ד"ר ריבלין בחוות דעתה ובגינם נקבעה הנכות וכי מצבה של התובעת, תואם את הערכת הנכות הצמיתה שכן לדברי ד"ר ריבלין: "..נתתי לה רק 10% כי יש דברים שמפריעים במועט, יש הפרעה מועטה לא בולטת", (עמ' 23 לפרוטוקול).

נכותה הרפואית של התובעת, הינה, על כן, בשיעור של 10% בתחום הנפשי ו-5% בתחום האורטופדי, ובמשוקלל 14.5% נכות. 

הנכות התפקודית