פסק-דין בתיק א 40125/04

גב' ענת לקפיש (להלן - התובעת) הגישה תביעה על סך 10,000 ש"ח נגד מר אלי בן לולו, מנהל חברת "בוסתן" עשבי תיבול טריים בע"מ, העוסקת בגידול ובשיווק תבלינים וירק לרשתות השיווק (להלן - נתבע 1) ונגד קלאב-מרקט רשתות שיווק בע"מ (להלן - נתבעת 2).

התובעת טוענת, כי ביום 10.03.04 רכשה בחנות ג'מבו, סניף באר שבע של נתבעת 2, עלי תיבול מסוג פטרוזיליה (להלן - המוצר), שיוצרו על ידי הנתבע 1, נארזו על ידו בצורה הרמטית בשקית ניילון אטומה ושווקו על ידי נתבעת 2. על גבי המוצר מצוין, כי המוצר "כשר" וב - "איכות ייצוא". במהלך בישול ארוחה חגיגית, ביקשה התובעת לפתוח את המוצר ובטרם פתיחתו הבחינה בחיפושית שחורה בגודל של כ - 3.5 ס"מ. התובעת מבקשת פיצוי על הזעזוע, הבהלה, הפחד, תחושת הגועל והרעה גופנית, על הפסד הארוחה החגיגית שלא נתקיימה, על ההטעיה בפרסום המוצר כ"כשר" ובעל "איכות ייצוא", מה שאינו מתקיים לאור האמור וכן על כך, שהנתבעים לא עשו כל שניתן כדי למנוע מקרה זה ועברו בין היתר על הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן - חוק החוזים) פקודת הנזיקין, חוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981 (להלן - חוק הגנת הצרכן), צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (איכות מזון) תשי"ח - 1958 (להלן - צו הפיקוח על מצרכים ושירותים) וכן על סעיף 13 ל פקודת בריאות הציבור (מזון) (נוסח חדש) התשמ"ג - 1983 (להלן - פקודת בריאות הציבור).

הנתבע 1 טוען, כי ככל שבחברה שלו עושים את כל המאמצים להימנע ממקרה כזה הנדון, הרי מדובר בירק הגדל בשדה פתוח, שאינו משווק כ"כשר למהדרין" וללא כל התחייבות אחרת, שלא יימצאו בו חרקים ו/או תולעים וייתכן, כי ימצאו בירק חרקים. הכשרות המופיעה על האריזה שרכשה התובעת, מסמלת רק את העובדה, כי הופרשו תרומות ומעשרות כדין. הנתבע מציין, כי עם היוודע לו על עוגמת הנפש של התובעת, ביקש לשוחח עימה, דבר שנמנע ממנו על ידי ב"כ התובעת, אך שלח לה מכתב התנצלות ותלושים בסך 30 ש"ח כפיצוי, כאשר עלות הירק שקנתה הוא 2.99 ש"ח. לטענת הנתבע 1, כל דרישה מעבר לכך, כמוה כניסיון לעשיית עושר ולא במשפט.

הנתבעת 2 טוענת, כי אין לה כל חבות ו/או אחריות כלשהי כלפי התובעת והאשם הבלעדי לקרות המקרה, מוטל על נתבע 1, שרק אצלו יכלה החיפושית להיכנס לשקית שמגיעה לנתבעת 2 אטומה. נתבעת 2 נקטה בכל האמצעים שרשת מרכולים זהירה, סבירה ומיומנת היתה נוהגת במקרה דומה. לתובעת לא נגרם כל נזק, אין לה עילת תביעה נגד הנתבעת 2 והיא מנסה בתביעה זו לזכות בפיצוי מקום בו אינו מגיע לה.

התובעת העידה בעצמה, נתבע 1 העיד בעצמו ומר זגורי שי, סגן מנהל סניף "ג'מבו" - באר שבע, מרשת "קלאב-מרקט" העיד מטעם נתבעת 2.

דיון

אין חולק, כי ביום 10.03.04 רכשה התובעת בסניף של נתבעת 2 ירק מסוג "פטרוזיליה", שנארז בצורה הרמטית במפעל הנתבע 1. בעוד השקית סגורה, הבחינה הנתבעת בחיפושית בגודל של כ- 3.5 ס"מ אשר גרמה לה לבהלה ולעוגמת נפש.

התובעת טוענת, כי הנתבעים התרשלו בשיווק מוצר שהיה בשליטת נתבע 1 טרם אריזתו, נארז במפעלו ועובר לאחריות נתבעת 2 כששיווקה מוצר זה, שאינו עובר סף איכות מינימאלי הנדרש מרשת שיווק בסדר גודל של "קלאב-מרקט", מה גם שמוצר זה משווק כ"כשר" ובעל "איכות יוצא" ואינו עונה על קריטריונים אלו.

טענת התובעת לעניין הכשרות דינה להידחות. נתבע 1 העיד לעניין זה, כי על אריזות הירק מוטבעת חותמת "כשר" ובצמוד לחותמת מובהר, כי כשרות זו היא לעניין תרומות ומעשרות. אין כל התחייבות שהירק יהיה "ללא תולעים" וטענה זו מקובלת עלי לאור העובדה, שהתובעת הבחינה בחיפושית בעודה בשקית סגורה ולא מתעוררת בעיית כשרות ומכל מקום, טענות לעניין כשרות, אין מקומן נגד הנתבע 1 אלא נגד הגוף מעניק הכשרות (בעניין זה ראו, בג"צ 22/91 אורלי ש. 1985 בע"מ נ' הרב הראשי ליבנה, פ"ד מה(3), 817).

מעדותו של מר שי זגורי עולה, כי הסחורה שהגיעה מהחברה של נתבע 1 נבדקה כמותית ומשלא נתגלה משהו חריג, באופן כללי, מאשרים את קבלת הסחורה ומעבירים אותה אל המדפים (עמ' 11-12 לפרוטוקול).

על אף התכחשותה המוחלטת של נתבעת 2 לאחריותה כלפי התובעת ועל אף הצהרותיהם של הנתבעים, כי עשו ככל שנדרשת חברה זהירה, סבירה ומיומנת בנסיבות המקרה אני מוצא, כי הנתבעים התרשלו במעשיהם ובמחדליהם.

סעיף 2 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים קובע כדלהלן:

"לא ייצר אדם מזון, לא יעביר לאחר בשום דרך מדרכי העברה את הבעלות עליו או את ההחזקה בו, לא ירכשנו ולא יחזיקנו, לא יקבלו להחסנה או להובלה, לא יחסיננו ולא יובילנו —

(1)       בתנאים בלתי סניטריים; או

(2)       כשהוא בלתי ראוי לצריכת אדם; או

(3)       כשנמצא בו חומר ארסי, מזוהם, מזיק או בלתי ראוי לצריכת אדם; או

(4)       כשנמצא בו או נתווסף אליו דבר שאינו צריך להימצא בו, או חסר בו דבר שצריך להימצא בו; או

(5)       שנתקלקל, הושחת או איכותו נפגמה מסיבה כלשהי".

כך מחייבת את הנתבעים פקודת הנזיקין, כי במשלח ידם עליהם להשתמש במיומנות ובזהירות בה היה נוקט האדם הסביר. חריגה מהאמור תיחשב להתרשלות. טענת הנתבעים בעניין זה, כי מכל מקום לא נגרם לתובעת כל נזק, דינה להידחות. הפקודה כוללת בתוך הגדרת נזק "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה "(סעיף 2).