פסק-דין בתיק א 3956/00

            מבוא:

1.         בתאריך 25/9/06 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי על ידי כב' השופטים י. גריל (סגן נשיא) [אב"ד], ר. חופרי וינוגרדוב ומ. פינקלשטיין ובו התקבל ערעורו של מר בסיוני תאופיק (להלן: "התובע") ובוטל פסק דיני מיום 29/9/05 ואשר בו נדחתה תביעת התובע.

2.         ביהמ"ש המחוזי קבע בסעיף 3 לפסק הדין את הקביעות הבאות:

"א.       נראה לנו כי בנסיבות המקרה נכון היה להגיע למסקנה לפיה הנתבע קרמאן מואייד פהד הפר את חובת הזהירות שהוא חב בה כלפי התובע".

  ב.       "איננו סבורים שהראיות שהובאו מצדיקות את הקביעה לפיה בעבודה שביצע התובע כאיש נקיון ואחזקה במעלה הסולם, חרג מהמצופה ממנו כעובד של הנתבע או מאותם דברים שהיה על הנתבע לצפות בגדר עבודתו של התובע עבורו".

  ג.        "לא הובאה בפני ביהמ"ש קמא ראיה שתצדיק את המחשבה שהתובע התנדב לעשות מעבר למצופה ממנו ומעבר למסגרת תפקידו בשירות הנתבע".

  ד.       "משכך, סבורים אנו כי יש לראות הנתבע כמי שהפר את חובת הזהירות שהוא חב בה כלפי התובע, עובדו, בכך שלא סיפק לו סולם מסוג ובמצב שיכול היה לשמש אותו כהלכה בעבודתו".

3.         ביהמ"ש המחוזי הורה, איפוא, בסעיף 5 לפסק דינו כי

"יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין. שאלת הרשלנות התורמת, שאלת גובה הנזק ושאלת הודעת צד ג', תתבררנה בפני בימ"ש השלום אליו יוחזר התיק לצורך זה".

4.         לאור קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי ולאחר ששמעתי את עמדות הצדדים בדיון שהתקיים ביום 17/1/07 אדון, איפוא, בסוגיות שנותרו להכרעה אחת לאחת.

            רשלנות תורמת:

5.         התובע היה בן 19 במועד התאונה ועבד אצל הנתבע על בסיס יומי חמישה ימים עד לקרות התאונה. ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו כי הנתבע לא סיפק לתובע סולם מסוג ובמצב שיכול היה לשמש אותו כהלכה בעבודתו. הנתבע הסביר בעדותו כי לא התערב כלל בעבודתו של התובע, לא טרח להראות לו את מקום העבודה והסתפק בלתת לו את כתובת המקום ולהנחותו בכלליות לנקות שם, הכל כמפורט בעדות הנתבע (עמ' 41, 45 ו-46 לפרוטוקול).

            חרף גילו הצעיר טען התובע בסעיף 2 לתצהירו כי בזמן הרלבנטי לתביעה היה "פועל שיפוצים ואיש אחזקה במקצועו".

            לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל ולאור העובדה שבמסגרת עבודתו של התובע נדרש התובע גם בעבר לעשות שימוש בסולם וזה משמש ככלי עזר בסיסי בעבודתו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לקבוע תרומת רשלנות של התובע עצמו לקרות התאונה בשיעור של 10%.

            דיון בגובה הנזק - הפגיעה והנכות:

6.         התובע נפגע בידו הימנית ונגרם לו שבר פתוח באמה הימנית עם תזוזה בעצמות הרדיוס והאולנה ופריקה אחורית של מרפק יד ימין. התובע אושפז בבית חולים רמב"ם מיום אירוע התאונה (16/5/95) ועד ליום 21/5/95. במהלך האשפוז עבר התובע ניתוח לשחזור השבר באמה וקיבוע עם פלטות וברגים יחד עם ניתוח לשחזור הפריקה במרפק וקיבוע בגבס. לאחר הורדת הגבס עבר התובע טיפולי פיזיוטרפיה.

7.         המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם לתובע דמי פגיעה למשך ששה חודשים מיום התאונה ועד ליום 14/11/95. לאחר מכן קבעה הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי נכויות זמניות לתובע כמפורט להלן: 100% מיום 15/11/95 ועד ליום 30/11/95; 30% מיום 1/12/95 ועד ליום 30/4/96; 20% מיום 1/5/96 ועד ליום 31/12/96 ולאחר מכן נכות רפואית צמיתה בשיעור של 19% בגין מגבלות בתנועת המרפק 10% ונכות עצבית 10%.

8.         התובע צירף לכתב התביעה את חוות דעתו של ד"ר האשם קאסם, מומחה לאורטופדיה, מיום 19/10/99, אשר קבע לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 27% והמליץ על הפעלתה של תקנה 15 במלואה תוך קביעת נכות תפקודית בשיעור של 40.5%.

9.         התובע נבדק מטעם הצד השלישי על ידי ד"ר אוריאל דרייפוס אשר מצא הגבלה קלה בתנועות המרפק ולא איבחן נזק עצבי לאמת התובע והעמיד את נכותו הצמיתה של התובע על 10%.