פסק-דין בתיק א 3952/03

1.         בפני תובענה כספית [שהוגשה במקור על סך 202,000 ש"ח] שעניינה תביעה למימוש ערבות בנקאית שניתנה ע"י הבנק הנתבע, לזכות התובעים.

2.         התובעים רכשו דירה מהצד השלישי, שהייתה בזמנים הרלוונטיים לתובענה חברה קבלנית. במסגרת יחסי הנתבע והצד השלישי הוצאה ע"י הבנק הנתבע הערבות הבנקאית נשוא התובענה.

            התובעים טוענים כי המדובר בערבות "אוטונומית" להבדיל מערבות "חוק מכר" ולפיכך על הנתבע היה לפורעה מיידית וללא כל תנאים.

            מנגד, טוען הנתבע כי הערבות ניתנה בהקשר של חוק המכר ולפיכך בטרם תפרע הערבות על הנתבע היה להמתין לקבלת אישור לביטול הסכם רכישת הדירה, אשר לטענתו לא נחתם ע"י התובעים בעצמם, אלא לאחר ובעקבות תביעת פינוי שהוגשה נגדם ע"י צד ג'.

3.         ביום 11.7.04, יום בו היה קבוע תיק זה לישיבת קדם משפט בפני כבוד השופטת נחמה נצר, שילם הנתבע לתובעים סך של 169,600 ש"ח ע"ח תביעתם.

לאחר קבלת התשלום טען ב"כ התובעים, כי למעשה ישנו חוב נוסף הנובע מהפרשי ריבית עבור תשלומי משכנתא, פיגורים בהם חויבו התובעים, ומנגד החיסכון שבוזבז, אילו היה הנתבע פורע את הערבות בזמן שנדרש לעשות כן.

לפיכך, התובעים תיקנו את תביעתם ע"י הגדלת הסכום הנתבע ב- 40,000 ש"ח, תוך שהם מסתמכים על חוות דעת חשבונאית.

4.         לבסוף, הגיעו הצדדים (התובעים והנתבע) להסדר פשרה לפיו יוסיף הנתבע וישלם לתובעים הסך של 20,000 ש"ח ואילו בשאלת ההוצאות ושכ"ט תינתן החלטת בית המשפט  ועל סמך טיעון שיוגש בכתב.

            לציין, כי אף בין הנתבע לבין צד ג' נחתם הסדר פשרה נפרד, אשר קיבל תוקף של פסק דין. מכאן שהחלטה זו מתייחסת, אך ורק ליחסים שבין התובעים לנתבע.

5.         בטיעוניהם טוענים התובעים, כי אחר והמדובר בערבות בנקאית אוטונומית, הרי שהיתה על הנתבע החובה לפורעה ללא כל סיבה או תנאי, מה עוד שהחברה הקבלנית (צד ג') "נעלמה", ומשלא עשה כן הנתבע, הרי שהפר ברגל גסה את כללי המסחר והדין.

6.         עוד טוענים התובעים, כי העובדה שהנתבע שילם (לבסוף) את סכום הערבות, ולאחר תיקון כתב התביעה אף הוסיף את הסך של 20,000 ש"ח, בפשרה, מוכיחה כי אכן פעל נהג הנתבע שלא כדין, משסירב לשלם במועד את סכום הערבות ועשה כן רק לאחר שהתובעים נאלצו להגיש את תביעתם.

7.         התובעים מבקשים כי ייפסק להם שכ"ט עפ"י תעריף מינימלי של לשכת עוה"ד מתוך הסך של 189,000 ש"ח, הינו סך של 14,826 ש"ח, השבת הסכום ששילמו בגין קבלת חוות דעת  חשבונאית, בסך של 2,925 ש"ח וכן אגרת בימ"ש בסך של 2,700 ש"ח.

8.         הנתבע טוען, מנגד, כי ביום בו שילם את הסך של 169,600 ש"ח (כמפורט לעיל) שילם לתובעים למעשה סכום העולה ב  - 12,152 ש"ח על סכום התביעה המקורי (שעמד כאמור על הסך של 152,000 ש"ח בגין פירעון הערבות ו - 50,000 ש"ח נוספים בגין עוגמת נפש).

9.         הנתבע טוען עוד כי הבקשה לתיקון כתב תביעה הוגשה באיחור ומעלה עילה חדשה שלא הוזכרה בכתב הטענות המקורי.

            הנתבע מוסיף וטוען, כי אילו היו התובעים מסכימים, בטרם הגשת תביעתם, לחתום על הסכם לביטול העסקה, כפי שנדרשו לעשות פעמים רבות, היתה נמנעת הגשת התובענה, אך התובעים הסכימו לחתום כאמור רק לאחר שהצד השלישי הגיש נגדם תביעה נפרדת.

            לפיכך, טוען הנתבע, יש לדחות בקשת התובעים לפסיקת הוצאות ושכ"ט ויש לחייבם בהוצאות הנתבע, במיוחד בהתחשב בכך שגם לאחר תיקון כתב התביעה הצהיר ב"כ התובעים כי המחלוקת שנותרה עומדת על סך של 24,000 ש"ח בלבד.

10.        לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובמלוא כתבי בי הדין, השתכנעתי כי אמנם ייתכן כי מחדלים רובצים לפתחם של שני הצדדים בכל הנוגע להתנהלות בתיק זה, ועוד קודם לכן, החל מראשית הטיפול בפירעון הערבות - בטרם הגשת התובענה.

מחד, נראה כי התקיימה התנהלות מסוימת בין התובעים לבין צד ג', בנוגע לביטולים של הסכמים ביניהם וחידושם, מעת לעת, לרבות עריכת הסכם שכירות מסוים - ואולם הדברים לא הובאו במלואם בפני בית המשפט ולפיכך לא ניתן לקבוע בהם מסמרות.

מאידך, לא הוכח להנחת דעתי כי תשלום הסך של 169,600 ש"ח, שבוצע לאחר הגשת התובענה (ואף לאחר שנקבעה ישיבת קדם משפט), היה צריך אכן להיות מותנה בחתימה בפועל על הסכם ביטול, במיוחד לאור העובדה שהדירה לא נבנתה כלל, ואף לא שוכנעתי כי ה"אשם" להעדרו של הסכם כאמור טמון בתובעים.