פסק-דין בתיק א 394/98

בפני תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים שארעה לתובע ביום 18.9.1995 עת נהג באופנוע שמספרו  84-548-06 (להלן - התאונה). בעת קרות התאונה היה התובע בעל רישיון נהיגה לאופנוע בעל נפח של 50 סמ"ק בלבד, בעוד האופנוע עליו רכב היה בעל נפח של 750 סמ"ק (להלן- האופנוע). כמו כן האופנוע לא היה מבוטח בביטוח חובה.  לאור נסיבות אלו אין לתובע עילת תביעה מעם חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: הפלת"ד) ואף אינו זכאי לפיצוי מקרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים.  עילתו הינה  על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

הנתבע 1 הינו הנהג ברכב מספר 88-239-71, אשר הורשע על פי הודאתו בנהיגה בחוסר זהירות, בבית משפט השלום לתעבורה בפ"ת ת"פ 1808/95 (תיק משטרה 65603821) (נספח ב'-ג' לתצהיר התובע), ואשר היה מעורב בתאונה.

 הנתבעת 2 הינה מבטחת השימוש ברכב בו נהג הנתבע 1.

מתיאור התאונה, כפי שעולה מכתב האישום שהוגש כנגד הנתבע 1 ועדותם של התובע והנתבע 1, עולה כי בתאריך התאונה, עובר לה, נהג הנתבע 1 ברכבו בכביש בינעירוני (444),  מדרום לצפון ובהגיעו לק"מ ה- 25, עצר בשוליים שמימין. באותה שעה, באותו כיוון, רכב התובע על האופנוע. בשלב מסוים החליט הנתבע 1 להמשיך בדרכו, עלה משולי הכביש וניסה לבצע פניית פרסה שמאלה. בכך חסם הנתבע 1 את נתיב נסיעתו של התובע, וכלי הרכב התנגשו.

ממקום התאונה הובהל התובע לבית החולים בילינסון בפ"ת, שם אובחנו אצלו שבר בשוק רגל ימין וקרע בשק האשכים. התובע אושפז בבית החולים, תחילה במחלקה האורולוגית לצורך תפירת שק האשכים, ולאחר מכן במחלקה האורטופדית לשם גיבוס רגלו השבורה. לאחר 10 ימי אישפוז, ביום 27/9/95, שוחרר התובע לביתו, תוך המשך מעקב רפואי ומנוחה (נספח ו' לתצהיר התובע). ביום 4/2/96, כחמישה חודשים לאחר התאונה, הוסר הגבס מרגלו של התובע. התובע הופנה לטיפולי פיזיותרפיה (נספחים ז'-טו' לתצהיר התובע).   במקביל, עקב כאבים באזור המפשעה וחוסר תפקוד מיני, המשיך התובע אף במעקב אורולוגי (נספחים יז'-כג' לתצהיר התובע). לטענת התובע, בנוסף לאמור לעיל, לאחר התאונה החל לסבול ממצב נפשי ירוד, מחרדות וקשיים בשינה. במשך כל השנים נמנע הוא מטיפול פסיכיאטרי מחשש שתדבק בו סטיגמה (נספח כד' - גליון רפואי שנערך ע"י ד"ר סער מיכאל).

אשם תורם

תביעה זו, כאמור, מוגשת מכוח פקודת הנזיקין בהיעדרם של רישיון ואף ביטוח תקף. על כן המסגרת הדיונית החלה בענייננו מחייבת בחינת חובת הזהירות הנובעת מסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין.

במקרה דכאן הוגש כתב אישום כנגד הנתבע 1. הנתבע 1  עצר בצידו של כביש בינעירוני, עליו נסע אף התובע,  על מנת לבצע פניית פרסה והודה כי:  "החל בנסיעה תוך סטיה שמאלה, לא שם לב לדרך, חסם את דרכו של האופנוע וכלי הרכב התנגשו" (נספח ב' לתצהיר התובע). כתוצאה מכך הורשע הוא על פי הודאתו ב"נהיגה חסרת זהירות" (נספח ב'-ג' לתצהיר התובע).

סעיף 42 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, מורה כהאי לישנא:

"  42א.(א)  הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע

 את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע  או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב  בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

בקשר עם כך נקבע כי סעיף זה יחול גם כאשר מדובר בהודאה במשפט פלילי, ללא ניהול תיק הוכחות, ואף אם הנאשם הצהיר לפרוטוקול כי הוא מודה בעובדות לצורך המשפט הפלילי בלבד, לשם הקלה בעונש (ראה: ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי, פ"ד לד(4), 752, בעמ' 755).נ כמו כן הובהר כי

כמו כן הובהר כי:

"אין לפרש את המונח 'ממצאים' בסעיף 42א(א) באופן צר ככולל אך ורק  ממצאים שקבע בית המשפט לאחר גביית ראיות. סבורתני כי המונח ממצאים חובק גם את עובדות כתב האישום שהנאשם הודה בהן. אלה כאלה יהיו קבילים במשפט האזרחי כראייה לכאורה באמור בהם" (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4), 327, בעמ' 332, מול האות ב).

משהודה הנתבע 1, כאמור לעיל וגרם לתאונה, הרי שהתרשל בנהיגתו, כך עולה אף מהרשעתו בנהיגה חסרת זהירות אשר בעטיה נגרמו לתובע נזקים.

הן כתב האישום והן פסק הדין המרשיע הוגשו כנספחים לתצהירו של התובע. כתב האישום תוקן על גביו. על כן אין ברורה טענת הנתבעים כי ממצאי ומסקנות פסק הדין הפלילי אינם יכולים לשמש ראיה נגד הנתבע 1, נשוא משפט זה, לאור אי הגשתם.

ברם, אף כאשר מורשע אדם בעבירה פלילית, הרי שאין הדבר מונע שמיעת ראיות במשפט האזרחי, וזאת כדי להוכיח כי אדם נוסף, פרט למורשע, אחראי גם הוא לאותו אירוע, וזאת במסגרת העקרונות של דיני האשם התורם, בתחום הנזיקין (ראה: ע"א 895/80 עירית נתניה נ' אל מלק, פ"ד לו(2), 119, 121; ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי, פ"ד לד(4), 752, 755-756).

בעניין זה טוענים הנתבעים כי התובע חרג מתחום ההתנהגות הסביר בכך שנהג במהירות מופרזת; לא האט את מהירותו נוכח סטייתו של הנתבע 1; וכן כי נהג ברכב מבלי שהיה לו רישיון וביטוח חובה לגביו. 

נקודת המוצא המשפטית בקשר עם אשמו התורם של אדם היא כי: "האשם העצמי התורם מהווה הגנה למזיק, לא מפני האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על כל נזקו. זוהי הגנה מודרגת; כלומר, היקפה אינו קבוע מראש, כי אם נתחם בכל מקרה ומקרה על פי הנסיבות" (י' אנגלרד , "יסודות האחריות בנזיקין", בתוך: ג' טדסקי (עורך), דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית  (ירושלים, תשל"ז), בעמ' 236). לפיכך, תיעשה חלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הנושא באשם תורם, על-פי מבחן של 'מידת האשמה' (ראה: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם , פ"ד לח(1), 72, בעמ' 81; ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי ואח', פ"ד נח (1), 1).

מבחינת חומר הראיות, ולאור כך שנטל ההוכחה בעניין האשם התורם, על שכמם של הנתבעים מונח הוא, עולה כי אין לייחס לתובע אשם תורם כלל.