פסק-דין בתיק א 39233/05

כללי

1. בפני תביעה למתן צו הצהרתי אשר יורה על בטול או שינוי הסכם פשרה מיום 20.5.01 שעניינו פיצויים ששולמו לעיזבון עקב תאונת דרכים קטלנית. הרקע לתביעה הוא ההלכה הפסוקה בדבר זכאות עיזבון לפיצוי בגין "השנים האבודות", כפי שנקבעה בע"א  140/00, 550/01 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח' , פ"ד נח(4) 486 (15.3.04) (ולהלן גם: " עניין אטינגר" או " הלכת אטינגר" או " הלכת השנים האבודות"). התביעה מבוססת על טענה בדבר הפרת חובת גילוי של הנתבעות כלפי התובעים. העובדה אותה אמורות היו הנתבעות, ובמיוחד הנתבעת 1 (ולהלן גם: " הנתבעת"), לגלות לתובעים, כנטען, היא עצם הגשת הערעור לבית המשפט העליון בעניין אטינגר, זאת לאור כך שהנתבעת הייתה אחת המבטחות שהיו מעורבות בעניין אטינגר. אי הגילוי הביא, כנטען, לכך שתביעת העיזבון סולקה, כשלוש שנים טרם הלכת אטינגר, ללא מרכיב של פיצוי בגין השנים האבודות. מכאן הבקשה להורות על ביטולו, סיוגו או שינויו של ההסכם, כך שהעיזבון יהא זכאי לפיצוי גם בגין השנים האבודות.

2. בתיק נשמעו ראיות. מטעם התובעים נשמעה עדותם של התובע 2 (להלן גם: " התובע") ושל מר אבנר הררי, ראש אגף חובה וחבויות בנתבעת במועדים הרלוונטיים. מטעם הנתבעות נשמעה עדותה של עו"ד שרה פרידמן, עובדת מחלקת התביעות של הנתבעת  במועדים הרלוונטיים. העובדות העיקריות אינן שנויות במחלוקת של ממש והן תפורטנה להלן.

העובדות

3. ביום 1.5.00 נהרגה בתאונת דרכים בתם של התובעים 1-2, המנוחה תחיה רוקח, כבת 17 ביום מותה. הרכב בו נסעה המנוחה היה מבוטח בהתאם להוראות פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל - 1970 בשמשון חברה לביטוח בע"מ, אשר הנתבעת היא חליפתה, בפוליסה בה השתתפות הנתבעת 2 היא 50%. התובעים 1-2 הם יורשיה של המנוחה. ביום 22.10.00 פנה  עו"ד נחום פלדמן ממשרדו של עו"ד יהודה אשכנזי בשם התובעים  לשמשון חברה לביטוח בע"מ בדרישה לפצות התובעים בשל מות המנוחה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: " חוק הפיצויים"). יצוין כבר עתה כי במסגרת ראשי הנזק שפורטו במכתב הדרישה לא צוין ראש נזק של השנים האבודות. בעקבות דרישה זו החלה חליפת מכתבים בין עו"ד פלדמן ובין עו"ד פרידמן, אשר טיפלה בדרישה מטעם הנתבעות. בסופו של דבר, לאחר מספר מכתבים, הצעות והצעות נגדיות, הסכימו הצדדים על פיצוי העיזבון בסכום של  52,500 ש"ח. ביום 20.5.01 חתמו התובעים  1-2 על " שטר פיטורין והסכם סופי ומלא" (ולהלן גם: " הסכם הפשרה" או " ההסכם"). במסגרת ההסכם צוין, בהתאם לדרישת עו"ד פלדמן, כי הוא " מתייחס לתביעת העיזבון בלבד, ואין באמור בו משום ויתור על זכותם של קרובי משפחת המנוחה לתבוע נזקיהם האישיים כנפגעים או על פי הלכת אלסוחה". עוד יצוין כי בשולי ההסכם מצוי אישורו של עו"ד פלדמן כי ההסכם נחתם בפניו לאחר שהסביר לחותמים " הסבר היטב את תוכנו ואת כל התוצאות הנובעות ממנו".

4. ביום 9.6.04, למעלה משלוש שנים לאחר מכן, פנו התובעים לנתבעות והודיעו להן כי אינם רואים עצמם מחויבים להסכם וכי התובעים זכאים לפיצוי בגין הפסדי העיזבון בשנים האבודות, זאת על רקע הלכת אטינגר אשר ניתנה ביום 15.3.04. הנתבעות סרבו לדרישת התובעים לחזור בהם מההסכם. מכאן התביעה שבפני.

5. התובע בתצהירו ציין כי הוא ורעייתו לא היו מעורים בפרטי המשא ומתן שנוהל עם הנתבעות וכי לאחר המשא ומתן " המליץ לנו בא כוחנו דאז להסכים לחתימה על כתב הויתור". עוד ציין כי אילו הוא ורעייתו היו יודעים " כי הוגש לבית המשפט העליון ערעור עקרוני בעניין ה"שנים האבודות" וכי קיים סיכוי שבית המשפט העליון ישנה ההלכה הקיימת ...לא היינו מוכנים לסלק את תביעת העיזבון מבלי לקבל פיצוי  משמעותי של העיזבון בגין שנותיה האבודות הרבות של בתנו". בחקירתו אישר כי לא נמסר לו דבר טרם חתימת ההסכם אודות הדיון בעניין אטינגר,  גם לא על ידי באי כוחו: " למיטב זכרוני, ובזה אני בטוח, לא נמסר על ידי עו"ד אשכנזי או עו"ד פלדמן" (עמ' 8 שורות 24 -25).  וכן - " לו הם היו אומרים לי שיש ערעור כזה משמעותי בביהמ"ש העליון אני הייתי אומר ... נעצור, נחכה". (עמ' 8 שורה 26).  בהמשך חקירתו אמר: " העובדה שעורכי דין יכולים לייצג אותי ובו זמנית לייצג חברת ביטוח אחרת, ובנושא כה דרמטי של הלכת אטינגר, ברור לחלוטין שעורך דין, אפילו אם הוא יודע על הערעור, הוא צריך להיות טיפש מטופש בשביל לתת לי עצה שלא להסכים עם הפשרה, כאשר בכך הוא מסכן את מטה לחמו" (עמ' 11 שורות 13-16). התובע  העיד כי הוא לא פנה לעוה"ד אשכנזי ופלדמן בקשר לנושא תביעתו כעת " ואם יש לי טענות כנגד עו"ד אשכנזי זה תיק אחר, וזה לא העניין פה". (עמ' 12 שורה 3).  ובהמשך: " הוא או שלא ידע על ההלכה בבית המשפט העליון או שכן ידע" (עמ' 13 שורות 4-5).

6. מר הררי ציין בחקירתו כי מדי שנה נפתחים בנתבעת  כ-  30,000 תיקי תביעות, רק באגף חובה וחבויות, מתוכם כעשרות תיקי מוות בשנה. כעשרה אחוזים מהתביעות מגיע להליכים בבתי משפט. לגבי ההליכים בעניין אטינגר - מר הררי ציין כי ייתכן והנושא דווח בישיבות הנהלה, אך לא זכר זאת. הוא ציין כי  לדעתו הנתבעת העריכה כי  ההלכה הקיימת בנושא השנים האבודות לא תשתנה וכי יש " הרבה ערעורים שלא מצליחים" (עמ' 17 שורות 12-19).

7. עו"ד פרידמן ציינה בתצהירה כי הנתבעת היא חברה בעלת היקף פעילות עצום, עובדים רבים ופועלת באמצעות מספר מחלקות. בעניין אטינגר טיפלה מחלקה העוסקת בתביעות על פי פקודת הנזיקין ואילו היא עצמה עבדה במחלקה אחרת העוסקת בתביעות על פי חוק הפיצויים. היא ציינה כי הסכם הפשרה עם התובעים היה סביר ביותר עבור שני הצדדים, לאור המצב המשפטי ששרר בעת כריתת ההסכם וכי סכום הפיצוי תאם את הסכומים המקובלים שהיה נהוג לשלמם במקרים דומים. בחקירתה ציינה כי לפני מתן פסק הדין לא ידעה על קיום הערעור בעניין אטינגר ולא שמעה על כך מאיש.

טענות הצדדים

8. התובעים בסיכומיהם טוענים כי מדובר במקרה מיוחד וכי אין הרבה כמותו. נטען כי הנתבעת הייתה צד  בהליכים המשפטיים בעניין אטינגר ומכאן חובתה לגלות לתובעים או לבאי כוחם את עובדת עצם הגשת הערעור בעניין אטינגר, ערעור אשר הוגש עוד ביום 6.1.00, טרם חתימת ההסכם. חובת הגילוי נובעת, כנטען, מהיות הנתבעת  חברת ביטוח אשר חבה חובות הגינות ותום לב מוגברות למבוטחיה; מהיותה צד למשא ומתן ומהיותה צד אשר ניסח חוזה אחיד. נטען כי התובעים עצמם לא היו מודעים לעובדת הגשת הערעור  ולא היו יכולים להיות מודעים לה. נטען כי אם היו התובעים מודעים לעובדה זו לא היו מוכנים לסלק את תביעת העיזבון כפי שסולקה בפועל, ללא פיצוי בגין השנים האבודות. נטען כי מדובר בעובדה מהותית. נטען כי מדובר בהטעיה, על פי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: " חוק החוזים") וכן בהפרת החובה לנהוג בתום לב ודרך מקובלת, על פי סעיף 12 לחוק החוזים. טענה נוספת היא כי יש לפרש את ההסכם כחל רק על ראשי הנזק שהכיר בהם הדין הישראלי במועד כריתתו ולכן לא חל על ראש הנזק של השנים האבודות. עוד נטען כי מדובר בחוזה אחיד עם תנאים מקפחים שיש להורות על ביטולו. נטען כי אין להפריד בין מחלקות ואגפי הנתבעת  וכי יש לבחון את הנתבעת כאישיות משפטית אחת, אשר ידעה על ההליכים בעניין אטינגר בעת ניהול המשא ומתן עם התובעים. טענה נוספת שהועלתה במסגרת כתב התביעה, בדבר "לחץ", כביכול, שהופעל על התובעים לסיים את המשא ומתן, בשל רצון הנתבעות למהר ולסיימו, כי ידעו " שהקרקע מתחת לרגלי ההלכה הנוהגת בנוגע לפיצוי בגין אבדן כושר ההשתכרות באותן "שנים אבודות" עלולה לקרוס בכל רגע" - נזנחה בסיכומים, וטוב שכך. 

9. הנתבעות טוענות כי מדובר בניסיון להתנער מהסכם פשרה לאור שינוי הלכה משפטית שהתרחש כשלוש שנים לאחר חתימתו, כאשר התביעה כולה מתבססת על "חכמה בדיעבד". נטען כי ניסיון כזה, בהתייחס להלכת אטינגר עצמה,  נדחה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ ואח' נ' עזבון המנוח אלחמיד ז"ל ואח' , תק-על 2006(1) 2609  (27.2.06) (ולהלן: " הלכת סולל בונה"). נטענה חשיבות עקרון הסופיות של הסכמי פשרה, במיוחד בתחום הביטוח. נטען כי במועד חתימת ההסכם, על פי ההלכה הפסוקה שהייתה תקפה יותר מעשרים שנה לפני הלכת אטינגר ונקבעה על ידי בית המשפט העליון בע"א 295/81 עזבון המנוח שרון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533 (30.11.82) (ולהלן: " הלכת גבריאל"), לא היה זכאי העיזבון לפיצוי בגין השנים האבודות. נטען כי במשך השנים היו ניסיונות לשנות את הלכת גבריאל והיא זכתה לביקורת, אך עד הלכת אטינגר עמדה בעינה ואושרה על ידי בית המשפט העליון מספר פעמים. נטען כי פסק הדין בעניין אטינגר היה מפתיע ובלתי צפוי, במיוחד בכל הנוגע לפיצוי העיזבון, להבדיל מפיצוי הניזוק החי, אשר התקצרה תוחלת חייו. נטען כי עוד לפני פרסום הלכת אטינגר פורסמה טיוטת תזכיר חוק דיני ממונות, על פיה לא יינתן פיצוי בגין השנים האבודות לעיזבון, להבדיל מניזוק חי. נטען כי לא ניתן היה לצפות כי בית המשפט יהפוך את הלכת גבריאל ולא ימתין לשינוי בחקיקה והלכת אטינגר הפתיעה גם מלומדים רבים, אשר מבקרים אותה גם כיום. בהתאם לכך, עצם הגשת הערעור  לא הייתה עובדה מהותית שהיה על הנתבעות לגלותה. יש לזכור, נטען, כי במועד כריתת ההסכם עמדה הכרעה ברורה של בית המשפט המחוזי בעניין אטינגר, בה נדחתה התביעה לפיצוי בגין השנים האבודות. הנתבעת לא ייחסה חשיבות מיוחדת לעניין אטינגר כל עוד התיק היה תלוי ועומד. ההליכים שנוהלו בעניין אטינגר לא היו שונים באותה עת מהליכים רבים אחרים בהם הייתה מעורבת הנתבעת  ועו"ד פרידמן אשר ניהלה המשא ומתן עם ב"כ התובעים כלל לא ידעה על הערעור. לא הייתה כל חובה לעדכנה בהליכים אלו, כמו בהליכים שגרתיים רבים אחרים בהם מעורבת הנתבעת. צוין, כי עניין אטינגר עסק בתביעה לפי פקודת הנזיקין ולא בתביעה על פי חוק הפיצויים ולא ניתן היה לדעת כי ההלכה תוחל גם על תביעות לפי חוק הפיצויים ונושא זה אכן היה שנוי במחלוקת והוכרע רק מאוחר יותר. עוד נטען, כי התובעים היו מיוצגים על ידי עורכי דין הבקיאים בתחום הנזיקין, אשר עליהם הייתה מוטלת החובה להעריך הסיכונים והסיכויים המשפטיים שבהסכם, לרבות הסיכוי לשינוי הלכת גבריאל. לא תפקיד הנתבעות להעניק לתובעים ייעוץ משפטי. נטען כי התובעים נמנעו מלהעיד את עורכי דינם, כך שכלל לא הוכח שעורכי הדין של התובעים לא ידעו אודות הערעור בעניין אטינגר. אי העדתם, נטען, משמשת כנגד גרסת התובעים כי לא ידעו על הערעור. עוד נטען כי לא ניתן להטיל חובת גילוי כללית על חברות ביטוח באשר להליכים משפטיים בהן הן מעורבות, שהרי חובה זו אינה מעשית והיא כרוכה בעלויות עצומות. בנוסף, נטען העדר קשר סיבתי בין אי הגילוי הנטען ובין החתימה על הסכם הפשרה. באשר לטענות התובעים בדבר פרשנות ההסכם או קיום תנאי מקפח בחוזה אחיד נטען כי הוראות ההסכם, אשר נכרת לאחר משא ומתן, הן ברורות. תכליתן הברורה היא להביא לסילוק מלוא תביעת התובעים. בהסכם אף הוכנסו שינויים בפועל על פי דרישת התובעים ובא כוחם כתוצאה מהליך המשא ומתן ומכאן שאין מדובר בחוזה אחיד. 

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי כל טענות הצדדים מסקנתי היא, עם כל הצער שיש במסקנה זו, כי דין התביעה להידחות.

ההלכה המחייבת: הלכת סולל בונה

10. הלכת אטינגר פורסמה, כאמור, ביום 15.3.04. לאחר פרסומה התעוררו מספר שאלות ובהן - מה יהא אופן תחולתה בזמן - האם רטרוספקטיבי, לאמור, גם על מעשי נזיקין שהתרחשו טרם פרסומה, או שמא פרוספקטיבי - על מעשי נזיקין שהתרחשו רק לאחר שבאה לעולם. שאלה נלווית היא, אם מדובר בהלכה בעלת תוקף רטרוספקטיבי - מה דינם של הסכמי פשרה שנכרתו טרם בואה לעולם?

11. שתי השאלות נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט העליון בהרכב של שבעה שופטים בהלכת סולל בונה, ביום 27.2.06. באותו מקרה נדון הסכם פשרה בעניין תביעת עיזבון ותלויים, שנכרת במסגרת הסדר דיוני בהמלצת בית משפט השלום, ואושר על ידי בית המשפט ביום 22.2.04, דהיינו, כשלושה שבועות טרם פרסום הלכת אטינגר. במסגרת הסדר הפשרה לא נכלל פיצוי בגין השנים האבודות. לאחר מתן פסק הדין בעניין אטינגר הגישו העזבון והתלויים בקשה לבטל ההסדר הדיוני וההסכם ולתקן את כתב התביעה. בית המשפט העליון קבע, ראשית,  כי תוקפה של הלכת אטינגר הוא רטרוספקטיבי. נפסק, בין היתר, כי בהתאם לתורה הדקלרטיבית של המשפט,  גם כאשר בית המשפט סוטה מפסק דין קודם הוא אינו יוצר דין חדש  אלא רק מצהיר על מה שהיה הדין תמיד, כך שפסק הדין המוטעה מעולם לא היה דין. 

12. בהתייחס להשפעת הלכת אטינגר על ההסכם שנכרת בין הצדדים קבע בית המשפט כי את התשובה לשאלה אם העיזבון והתלויים רשאים להשתחרר מההסכם לאור הלכת אטינגר יש למצוא בדין הטעות שבחוזים, אף שההסכם עוגן בהכרעה שיפוטית. בית המשפט הציג את השאלה כך: " השאלה הינה אם עומדת לעיזבון ולתלויים הטענה כי הוטעו לחשוב כי הדין בעניינם נקבע בפרשת גבריאל ועל כן רשאי בית המשפט...לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן"?

13. בית המשפט העליון, מפי הנשיא, כתוארו דאז, השופט ברק,  השיב לשאלה זו בשלילה וקבע כך:

"טעותם של העיזבון והתלויים הינה "בכדאיות העסקה" וטעות שכזו אינה מסמיכה את בית המשפט לבטל את החוזה (סעיף 14(ד) לחוק החוזים). אכן, כל אחד מהצדדים להסכם נטל על עצמו את הסיכון כי לאור "השינוי באקלים המשפטי" עשוי לחול שינוי בדיני הפיצויים בכל הנוגע לשנים האבודות. במצב דברים זה, אין משתכללת טעות "אופרטיבית" (ראו פרידמן, "הסיכון החוזי וטעות והטעייה בכדאיות" עיוני משפט יד 459, 466-471 (התשמ"ט)). עמד על כך השופט צ' טל:

"בהסכמי פשרות הצדדים נוטלים על עצמם את הסיכון בדבר מצב משפטי. לשום צד אין ודאות שאם יזכה בדין, ואפילו יזכה, שמא הזמן וההוצאות אינם כדאים לו, ולפיכך הוא מתפשר. לא רק זאת, אלא שהמתפשר נוטל על עצמו סיכון שמא הדין ישתנה למפרע, ועל דעת כן הוא מתפשר" (ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח (2) 513, 527).

                                 וברוח דומה ציינו ד' פרידמן ונ' כהן:

"מניחים כי צדדים לפשרה נוטלים לעצמם את הסיכון של פסיקה חדשה אף שזו עשויה לשנות את הדין למפרע (רטרואקטיבית)" (ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים 729 (כרך ב', תשנ"ז).