פסק-דין בתיק א 391/01

1.         מעשה בהרשל'ה מאוסטרופול שהכריז בשבת בבית הכנסת שכל מי שאוהב חמין יתיצב בפתח ביתו לאחר התפילה. כאשר התאספו המתפללים לפני ביתו, יצא אליהם ואמר: "רציתי רק לדעת מי אוהב לאכול חמין בשבת".

            בהמשך יובן מדוע מצאתי לנכון לפתוח את פסק הדין במעשיה ידועה זו.

2.         זו ההתדיינות השלישית בין הצדדים באותה פרשה.

            להבנת המחלוקת בהתדיינות זו יש לסקור גם את שתי ההתדיינויות הראשונות שתוצאותיהן הן הרקע להתדיינות זו.

3.         בין העיריה שהיא בעלת מקרקעין בחוף ימה של נהריה, לבין הנתבעים, נחתם ביום 15.1.89, חוזה לפיו קיבלו הנתבעים זכות בלעדית להפעיל במבנים שהם יבנו על המקרקעין, מסעדות בתי קפה ומקומות בילוי .

            הנתבעים התחייבו בחוזה להשיב לעיריה את המקרקעין בתום תקופת שימוש של 10 שנים, היינו בינואר 1999, כשהמבנים שיהפכו להיות רכוש העיריה, ריקים ופנויים (להלן:"החוזה").

4.         לאחר שהנתבעים השקיעו את שהשקיעו התגלעו חילוקי דעות ביניהם והעיריה הגישה נגדם תביעת פינוי לבית משפט השלום בנהריה (בת.א. 2352/89).

 כב' השופט (כתוארו אז) א. קיטאי נתן ביום 24.12.93 פסק דין בו חייב את הנתבעים לפנות את המבנים וקבע כי הנתבעים זכאים להשבת השקעות שהשקיעו. מאחר ולא היו בפני ביהמ"ש נתונים מספיקים בדבר שווי ההשקעות נקבע בפסק הדין כי הסכום צריך להיקבע או בהסדר מוסכם או במסגרת דיון משפטי נפרד.

חיוב הנתבעים בפינוי נקבע בזו הלשון:

"אני קובע כי הנתבעים יפנו את השטח המוחזק על ידם בין אם הוא מופעל על ידם ובין שהוא מופעל ע"י קבלני משנה ותמורת פינוי זה יקבלו מהעיריה על חשבון סכום ההשבה סך של 250,000 ש"ח כפי ערכם היום".

5.         בעקבות פסק דין זה הסכימו הצדדים למנות בורר שיקבע את סכום ההשבה לו זכאים הנתבעים תמורת פינוי המקרקעין בטרם סיום תקופת השימוש שנקבעה בחוזה. הם חתמו על הסכם בוררות ובו התחייבו הנתבעים לפנות את המבנים ולמסור החזקה בהם לעיריה תוך 30 יום מהיום בו יבקר הבורר בשטח.

            הסך 250,000 ש"ח הופקד בידיהם הנאמנות של ב"כ הצדדים והשמאי מר גולדשטיין, מונה כבורר (להלן:"הסכם הבוררות").

6.         הבורר ביקר בשטח ביום 26.6.94, ולכן ולפי המוסכם הנתבעים היו אמורים לפנות השטח עד ליום 26.7.94.

            בפועל, כך לטענת התובעת, הנתבעים לא פינו את השטח לא במועד זה וגם לא במועד המקורי לסיום תקופת השימוש החוזית ובשטח נשארו שוכרי משנה של הנתבעים.

7.         נוכח זאת הודיעה העיריה לנתבעים על ביטול הסכם הבוררות. הנתבעים מצידם הודיעו שהם דוחים את הודעת הביטול ולכן הגישה העיריה תביעה שניה נגד הנתבעים לבית משפט השלום בנהריה (ת"א 3687/94) בה ביקשו שני סעדים:

א.         להצהיר שהסכם הבוררות בוטל כדין.

ב.         להורות לנתבעים לפנות את המקרקעין לפי פסק הדין הראשון.

8.         בפסק הדין שניתן ע"י כב' השופט גלובינסקי, נדחתה התביעה על שתי עתירותיה ונקבע כי הנתבעים פינו את המקרקעין והעובדה שנשארו במקום, שוכרי משנה שלה, אינה יכולה להחשב לאי פינוי נוכח זאת שקבלני המשנה לא היו צד להתדיינות הראשונה, כנתבעים.

            מכאן שלא היתה הפרה של הסכם הבוררות וביטולו היה שלא כדין.