פסק-דין בתיק א 39067/03

1. המחלוקת בין הצדדים היא, האם ביצעה התובעת עסקה למכירת שלושה שולחנות ליטוש יהלומים (על כל שולחן ארבעה ראשי ליטוש אוטומטיים) עם הנתבעים, באמצעות עובדם מר פנחס קוזיקרו (להלן: פנחס), כך שהנתבעים חייבים לתובעת את התשלום בגין המכונות, או שהעסקה בוצעה עם פנחס  ישירות, ולכן פנחס, אשר כלל לא נתבע ע"י התובעת, הוא שחייב בגין המכונות.
2. מר יובל בן יונה, מנהל התובעת (להלן- בן יונה), העיד, כי התובעת עוסקת בתחום מסחר ביהלומים ובציוד נלווה. הנתבע 2, מר אייכנאום מרדכי, המכונה דב (להלן: דב) העיד כי הוא בעל עסק בתחום ציוד היהלומים. העסק שלו מייצר מכונות, בונה מלטשות ומשפץ מכונות ישנות לתעשיית היהלומים (עמ' 4 לפרוט' מיום 14.5.05), כמו כן הוא מעסיק כשמונה עד תשעה עובדים, כאשר בנו, הנתבע 1, גם הוא עובד בעסק ומשגיח עליו.
3. בן יונה העיד, כי התובעת מכרה סך הכל שישה שולחנות ליטוש יהלומים (24 ראשי ליטוש) לנתבעים. העסקה בוצעה במהלך שנת 2002, והשולחנות סופקו בתאריכים הבאים: ביום 9.6.02 - שולחן אחד; ביום 3.9.02 - ארבעה שולחנות; וביום 1.1.03- שולחן אחד. המחיר לכל שולחן הוא 7000$ (1,750$ לכל ראש ליטוש), ולכן, לטענת התובעת, סך הכל צריכים היו הנתבעים לשלם 42,000$. על פי הקבלות שהוגשו שולמו רק 20,000$ מתוך הסכום. 
4. דב העיד בחקירתו הנגדית, כי העסק שלו הוא לשיפוץ מכונות יד שניה ולאחר מכן המכונות נמכרות למעוניינים. עוד העיד, כי פנחס עבד אצלו כשכיר, אך במקביל עבד כעצמאי, ולכן חלק מעסקת המכונות נעשתה ע"י פנחס באופן עצמאי ולא יכולה לחייב את הנתבעים.
5. חשוב להבהיר, כי אין מחלוקת, שהתובעת העבירה לעסקם של הנתבעים סך הכל שישה שולחנות וכי השולחנות הנ"ל, שופצו במפעל הנתבעים ע"י עובדי הנתבעים ונמכרו.
6. גירסתו של דב, באשר למספר השולחנות, שהועברו לעסק על פי הזמנתו, לעומת מספר השולחנות שהועברו עבור פנחס, השתנתה בין תצהירו לחקירתו הנגדית. בתצהירו כתב דב: "במהלך שנת 2002 הציבה התובעת שולחן ובו 4 ראשי ליטוש אוטומטיים במשרדי לצורך תצוגה בפני רוכשים פוטנציאליים. מספר חודשים לאחר מכן פגשתי את מנהל התובעת והצעתי לרכוש ממנו 8 ראשי ליטוש אוטומטיים וכן את השולחן ובו 4 ראשי הליטוש האוטומטיים בתמורה של 20,000 דולר... ואכן התובעת העבירה 8 ראשי ליטוש אוטומטיים לנתבעים ומנהל התובעת קיבל ממני תשלום בסך 20,000$." (סעיפים 3 ו-4 לתצהיר דב). בחקירתו הנגדית לא זכר דב כמה שולחנות רכש למעשה ואת מחירן, ואמר כך : "אם בעסקה השניה לקחתי ממנו שני שולחנות ב 20,000$ זה 10,000$." (עמ '8 לפרוט' מיום 14.4.05). מעדות זו עולות שתי סתירות המהותיות לגופו של ענין, האחת, מדוע הוא כינה זאת "העסקה השניה" אם היתה רק עסקה אחת, והשניה, כיצד שלושה שולחנות הפכו לשניים.
7.  התובעת הציגה שתי קבלות ושני חשבונות, שמספרן 3284 ו- 3285. קבלה 3284 נושאת תאריך 2.1.03 "עבור מכירת מכונות" לכתובת "אייכנבאום" והסכום 47,000 ש"ח. על קבלה 3285 מתאריך 1.03 כתוב "עבור מכונות" לכתובת "פנחס/אייכנבאום" והסכום 45,000 ש"ח. דב אינו חולק על כך, שהסכום הזה שולם על ידו בעבור סחורה, שסופקה עבור המפעל שלו, למרות שכתוב על הקבלה גם את שמו של "פנחס" וגם את השם "אייכנבאום". דבר אשר מחזק את הגירסה, שפנחס ייצג את אייכנבאום בכל העסקאות.
8. בנוסף, בחקירתו הנגדית, דב, הציג גרסה בלתי מתקבלת על הדעת לחלוטין ולפיה פנחס הביא שולחנות לבית העסק של הנתבעים, שיפץ אותם בבית העסק, ע"י עובדי הנתבעים ומכר אותם ללקוחות משלו, וכל זאת בלא ששילם אגורה אחת לנתבעים בעבור המקום, השיפוץ וכו' (ר' עמ' 7 למעלה).
9. לכך יש להוסיף, כי פנחס בעצמו העיד לטובת התובעים, כי את העסקאות ביצע בעבור אייכנבאום ולא בעבור עצמו. למרות הפרכות המסויימות, שמצא ב"כ הנתבעים בעדותו של פנחס, הרי שלגבי עיקר העדות, דהיינו העובדה שהיה שכיר בלבד והסחורה סופקה לעסק ונמכרה על ידי העסק - לא חזר בו העד מגרסתו. איני מקבלת גם את הטענה כי העדות "בושלה" לצורך הטלת נטל החוב על הנתבעים, כפי שטען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, נראה שההפך הוא הנכון, הנתבעים ניסו להטיל את נטל חובם שלהם על עובד.
10. ואילו הנתבעים הביאו רק את עדותו של דב, שלא היה נוכח בעסק כל הזמן, כפי שהודה בעצמו, באשר הוא נוסע הרבה לחו"ל (עמ' 6 לפרוט') ומשאיר את בנו אחראי על העסק. משום מה, הבן, אברהם, שהיה בעסק כל הזמן, לא התייצב לעדות, למרות שהיה נוכח בקדם המשפט ביום 30.5.04 ואף ציין אז לפרוטוקול, כי "המכונות שופצו אצלנו".      
11. אם נלמד מסעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] "רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה", הרי שבמקרה זה מעשיו של פנחס היו מעשים, שהם נחזים להיות תפקידיו הרגילים במסגרת עבודתו, דהיינו הזמנת שולחנות, שיפוצם במפעל ומכירתם לקונה, כשהם משופצים. מכאן, כי מתקבל יותר על הדעת כי מעשיו של פנחס, שנחזים להיות תפקידים רגילים במסגרת עבודתו, נעשו עבור מעסיקו ולא עבור עצמו.
12. הנתבעים לא הביאו כל הוכחה של ממש, לטענה שפנחס המשיך לנהל עסק משלו, לא הובאה כל עדות או ראייה לכך, ואילו פנחס עצמו העיד ההפך מכך. יש לציין כי הטענה שפנחס לא נתבע ע"י התובעת אינה עומדת לפתחה של התובעת, אלא דווקא לפיתחם של הנתבעים, שעל פי גירסתם, אמורים היו לזמן את פנחס בהודעת צד ג'.
13. לפיכך, מכלל הנסיבות עולה, כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה ושכנעה אותי, כי פנחס עשה את העסקה במסגרת עבודתו כשכיר, ומכאן שאני מקבלת את התביעה וקובעת כי על הנתבעים לשלם לתובעת את סכום התביעה.

לסיכום:

אני מקבלת את התביעה וקובעת כי על הנתבעים לשלם את הסכום של 105,812 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן, על הנתבעים לשלם לתובעים את הוצאות המשפט בסך של 3,000 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ.    

הודע זכות ערעור. 

ניתנה היום ג' בתמוז, תשס"ה (10 ביולי 2005) בהיעדר הצדדים.