פסק-דין בתיק א 39002/04

הנתבעים התקשרו בנובמבר 1999 בהסכם עם התובעת, חברה קבלנית, לקבלת שירותי בנייה לצורך בניית בית על מגרש המצוי על קרקע של קיבוץ כפר עזה.

לטענת התובעת לא שילמו הנתבעים את כל יתרת התמורה המוסכמת בין הצדדים, ונותרו חייבים בגין ההסכם התמורה החוזית המקורית סכום של 49,018 ש"ח. כמו כן נותרו חייבים סך של 20,032 ש"ח בגין שינויים ותוספות הכוללות: בינוי דקורטיבי בכניסה לבית, חיפוי קרמיקה במקלחת, אמבטיה בסידור מיוחד, בינוי דקורטיבי בדירה, זכוכית בידודית, מנוע חשמלי בסלון, קרמיקה, ארון מטבח ושיש, יציקת משטח בטון במרפסת, פירוק ריצוף והנחת צינור מים.

לטענתה, למרות פניות חוזרות ונשנות, ולמרות שהנתבעים קיבלו חזקה בדירה ביום 26/08/01, לא שילמו הנתבעים את החוב מצטבר בסך 69,051 ש"ח.

לטענת הנתבעים, הבטיחה התובעת לנתבעים, ולרוכשים אחרים בפרויקט, בכתב ובע"פ, הן במהלך המו"מ בין הצדדים והן לאחר החתימה על הסכם הבנייה, כי ייבנו בביתם פרגולה וחניה מקורה, אך לא עמדה בהתחייבויות אלה. טענתם המהותית  הינה (ראה סעיף 28 לסיכומים) כי מגיע להם זיכוי בסך של 59,800 ש"ח בהסתמך על ההבטחה האמורה.

כמו כן טוענים הנתבעים כי התובעת הותירה ליקויים.

הנתבעים והעדים מטעמם העידו כי בטרם חתימת ההסכם הוצגו בפניהם פרוספקט ותוכניות לפיהם הם זכאים לחניה מקורה ולפרגולה. כמו כן לטענתם, הובטחו להם פריטים אלה בע"פ. אין חולק כי הללו לא סופקו על ידי התובעת, אלא שלטענת התובעת היא לא התחייבה לספקם.

אציין כי בכתב ההגנה נטען גם כי התוספות הנטענות נכללות בהסכם ובמפרט הטכני. נראה כי טענה זו נזנחה מה גם שהנתבעים לא הצביעו המקור לטענה זו בהסכם ובמפרט והנתבעים חתומים על בקשות וחשבונות שינויים. סעיף 7 להסכם קובע כי התמורה הנזכרת בהסכם אינה כוללת שינויים או עבודות נוספות שאינן כלולות במפרט הטכני או שאינן עפ"י התוכניות. בנוסף, במכתב ב"כ הנתבעים מיום 01/05/03 (נספח טז לתצהירו של גנדי מלניצר) הודו הנתבעים ביתרת חוב בסך 66,032 ש"ח אלא שטענו לקיזוז של 59,800 ש"ח שעיקרם, כאמור החניה המקורה והפרגולה.

מחומר הראיות שבפני עולה כי בשלבים ראשוניים של הפרויקט הוחלפו בין היזם, הוא הקיבוץ, לבין התובעת תוכניות שונות. כמו כן התנהל בשלבי התכנון דו-שיח בין הקיבוץ לבין רוכשים פוטנציאליים, והועלו רעיונות שונים שקיבלו ביטוי בפרוספקטים ובתוכניות שהוחלפו בין התובעת לבין חב' האדריכלים של הפרויקט, עד שנקבעו דגמי הבתים הסופיים שתבנה התובעת. חלק ממסמכים אלה הוגשו ע"י הנתבעים במסגרת חומר הראיות.

עם זאת, כעולה מהעדויות וחומר הראיות שבפני, הצדדים חתמו על מסמכים ספציפיים הנותנים ביטוי להסכמות שביניהם, והכוללים הסכם בנייה עם מפרט טכני, שאינם כוללים חניה מקורה ופרגולה. במפרט אף צויין במפורש כי יסופקו  שתי חניות בלתי מקורות.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לפיהם הפרוספקט והתוכנית הוצגו להם לפני חתימת ההסכם וכי הם מהווים חלק מההתקשרות שבין הצדדים. כאמור, שלב התכנון היה ממושך וכלל בחינה של אפשרויות שונות עד שבסופו של דבר נקבעו הדגמים שנבנו ע"י התובעת בפרויקט. שנית, בפרוספקט עצמו נרשם כי: " תוכנית זו נועדה להמחשה בלבד. את הקבלן יחייבו ההסכם, המפרט והתוכניות שיצורפו". כמו כן, סעיף 16.2 להסכם קובע כי ההסכם ממצה את כל המוסכם בין הצדדים וכי הם אינם קשורים בפרסומים הצהרות מצגים והתחייבויות בע"פ או בכתב שנעשו לפני חתימת ההסכם, וכן קובע סעיף 16.4 להסכם כי כל שינוי להסכם לא יהיה בר תוקף אלא אם כן יעשה בכתב ויחתם ע"י שני הצדדים.  אכן, ככלל חוזה בע"פ מחייב, אלא שכידוע כולל החופש החוזי גם את החופש של הצדדים לכבול את ידיהם באשר לאופן שבו יעשו שינויים להסכם, והסכמה זו מחייבת אותם. לכך יש להוסיף כי בפרוטוקול המסירה לא ציינו הנתבעים כי החניה אינה מקורה וכי חסרה פרגולה. אינני מקבלת את גרסת הנתבע בעדותו לפיה לא צויינו הללו משום שאין מדובר בליקוי אלא בחוסר, שכן חוסר, ובמיוחד חוסר בולט כל כך, שאין צורך להיות בעל מקצוע כדי לראותו, היה אמור למצוא את ביטויו בפרוטוקול המסירה. גם בפרוטוקול סיום שנת הבדק לא ציינו הנתבעים חוסר של חניות מקורות ופרגולה. יתר על כן, הנתבעים חתומים על תוכניות ההגשה לועדה המקומית לתכנון ובנייה לשם קבלת היתר בנייה. הבקשה אינה כוללת חניות מקורות ולא פרגולה. אוסיף ואציין כי לטענת ב"כ הנתבעים נכרת החוזה בסביבות פברואר 1999 וזאת כאשר מר עופר ברעם שילם, לטענתם כ"דמי רצינות" סך של 10,000 ש"ח. לא הוכח כי הנתבעים התקשרו עם התובעת במועד זה, ממילא לא הוכח תוכנו של הסכם כאמור, ואילו ההסכם החתום מבטל תוקפה של כל הסכמה קודמת.

עפ"י הוראות סעיפים 16.2 ו- 16.4 להסכם, אין גם לקבל את טענת הנתבעים בדבר הבטחות בע"פ שקיבלו, שכן עפ"י ההסכם, להבטחות אלה, גם אם נעשו, אין תוקף מחייב משלא קיבלו ביטוי בכתב חתום על ידי הצדדים.

אוסיף ואומר כי אני דוחה את טענות הנתבעים בדבר ההבטחות שנתנו להם. הנתבעים כולם אנשים משכילים ובעלי יכולת החלטה וביצוע: הנתבע הינו רואה חשבון, עה/1 עופר ברעם הינו מנהל מרכז קליטה של הסוכנות היהודית, עה/3 אילנה בראודה הינה כלכלנית בוגרת אוניבסטיטת בן גוריון ובעלה פסיכולוג אף הוא בוגר אוניברסיטת בן גוריון. אין זה סביר שכל אלה יחתמו על הסכמים, מפרטים ובקשות להיתר בנייה ללא חניה מקורה ופרגולה למרות שאלה הובטחו להם. הנתבעים ורוכשים אחרים בפרויקט התארגנו והקימו ועד, שהנתבעת היתה חברה בו, וזה קיים ישיבות, פגישות עם נציגי הנתבע וכן ניהל פרוטוקולים בדבר אותן ישיבות. בפרוטוקולים שהוגשו לא נמצא ולו אחד בו נאמר כי ניתנה הבטחה לחניה מקורה או פרוגולה, ואין זה סביר שהנתבעים לא יעלו טענה זו "בזמן אמת". 

הנתבעים לא הגישו ראיה כלשהי על ליקויים, ובמיוחד לא הגישו חו"ד הנדרשת להוכחת דבר שבמומחיות, הוא שאלת הליקויים הנטענים. כמו כן למרות שטענו כי היו להם הוצאות לשם תיקון הליקויים לא הוגשו לכך ראיות איזה שהן.

לפיכך אני דוחה גם טענה זו של הנתבעים.

בנוסף טענו הנתבעים כי מגיעים להם זיכויים גבוהים יותר מאלו שהתובעת זיכתה אותם. חשבונות התובעת מעוגנים באישורי המפקח, ושיעור הזיכוי בגין כל פריט פורט על ידה. הנתבעים העלו את טענת הקיזוז תוך שהם מסתמכים על מכתב בא-כוחם לתובעת מיום 01/05/03, ללא ראייה כלשהי. כמו כן טענות הנתבעים לפיהם אחרים קיבלו זיכויים בסכומים גבוהים יותר על פריטים זהים לא הוכחו למרות שבין היתר טענו כאמור לגבי זיכויים של מר עופר ברעם אשר זומן לעדות מטעמם.

פסיקתא.

לאור כל האמור לעיל - מתקבלת התביעה.

הנתבעים, יחד ולחוד ישלמו לתובעת סך של 69,051 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (19/05/04) ועד למועד התשלום, הוצאות משפט לרבות הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ע"י התובעת ועד למועד התשלום ע"י הנתבעים וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום פסק הדין בתוספת מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום.

ניתן היום, י"ח בתשרי, תשס"ח (30 בספטמבר 2007), בהיעדר הצדדים.