פסק-דין בתיק א 38930/05

בפני תביעה על סך של 85,000 ש"ח מחברת ביטוח לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת רכב.

1 . הצדדים

התובע מס' 1 היה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה זו הבעלים ברכב מסוג פולקסווגן פסאט מ.ר. 73-440-18 (להלן: " הרכב") והמבוטח בפוליסת ביטוח שהפיקה הנתבעת. התובעת מס' 2 היתה בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה זו המחזיקה ברכב והמבוטחת בפוליסת ביטוח שהפיקה הנתבעת. הנתבעת הינה מבטחת על פי דין אשר בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה זו ביטחה את הרכב בפוליסת ביטוח מקיף מס' 06-33-452420-04/1 (להלן: "הפוליסה").

ביום 4.3.05, נגנב הרכב מחניית ביתה של התובעת מס' 2. הנתבעת סירבה לשלם לתובעים תגמולי ביטוח ומכאן התביעה.

2. טענות התובעים

בשנת 2004, חידשו התובעים את פוליסת הביטוח מקיף לרכב. ביום 23.1.05, התקין בעלה של התובעת מס' 2 ברכב, אמצעי מיגון מסוג "כוכב" (להלן: "הכוכב"). הכוכב, הותקן אצל מתקין מורשה. זמן קצר לאחר התקנת הכוכב, הבחין בעלה של התובעת מס' 2 כי ישנה בעיה בתצוגת ההילוכים (Multifunction). 

לטענת התובעים, בעלה של התובעת מס' 2 פנה למתקין הכוכב, אשר הודה שהתקלה קשורה בהתקנת הכוכב. המתקין פירק את הכוכב על מנת להפנותו ליצרן לבדיקה.  ביום 4.3.05, כשבועיים לאחר מכן, נגנב הרכב מחניית ביתה של התובעת מס' 2.

בהתאם לתנאי הפוליסה ובהתאם לדין, היה על הנתבעת לשלם לתובעים את תגמולי הביטוח בגין הרכב בתוך 30 יום. ביום 6.4.05, דהיינו בחלוף למעלה מ-30 ימים ממועד הגניבה, שלחה הנתבעת מכתב לתובעים, בו נטען כי הנתבעת דוחה את התביעה לתגמולי ביטוח בטענה, כי התובעים לא עמדו בתנאי הפוליסה לעניין ההגנות שנדרשו, כתנאי מוקדם לכיסוי הארוע.

התובעים טענו, כי החלטת הנתבעת לדחות את התביעה נטענה בחוסר תום לב ולא נועדה אלא כדי להימנע מתשלום תגמולי הביטוח וכדי ללחוץ על התובעים להגיע לכלל פשרה מופחתת משווי הנזקים. אכן, ביום 23.5.05, שלחה הנתבעת מכתב לתובעים, בו הציעה לפצות את התובעים בפשרה בסך של 50% משווי הרכב. הצעה זו כאמור, לא הייתה מקובלת כלל וכלל על התובעים אשר ביקשו לקבל את תגמולי הביטוח כפי הנזק שנגרם. התובעים טוענים, כי נוסח מכתב הדחיה עומד בניגוד להוראות החוק ו/או הפסיקה ו/או הוראות המפקח על הביטוח.

התובעים הוסיפו וטענו, כי הנתבעת מנועה מלהעלות כל נימוק ו/או טענה שלא נטענה במכתב הדחיה, וזאת לאור הנחיות המפקח על הביטוח ו/או הדין ו/או פסיקת בתי המשפט. התובעים טענו כי הנתבעת חייבת בתשלום תגמולי הביטוח על פי הפוליסה וכל דין וכי אי תשלום תגמולי הביטוח הינו שלא כדין ושלא בתום לב.

• לטענת התובעים שווי הרכב במועד הגניבה בהתאם למחירון המקובל על הנתבעת ושעל פיו היא גובה דמי ביטוח הינו לפחות 61,000 ש"ח. כמו כן היו מותקנים ברכב כסאות בטיחות לילדים, מערכת אזעקה ורדיו טייפ מסוג בלאופונקט, בשווי כולל של כ- 2,500 ש"ח.

עקב גניבת הרכב ואי תשלום תגמולי הביטוח נאלצו התובעת מס' 2 ובעלה לרכוש רכב חדש על ידי לקיחת הלוואה מהבנק בסך של 55,000 ש"ח, עבורה נאלצו וייאלצו לשלם ריבית בצירוף דמי גוביינא ודמי טיפול בסך של 8,070 ש"ח. כמו כן, ביום 10.4.05, נזקקו התובעת מס' 2 ובעלה לצורך רכישת הרכב, לסגור קרן השתלמות בשם "קבל" אשר עמדה על סך של 31,526.17 ואשר הניבה תשואה של 8.21% במהלך שנת 2004. על כן, מאז סגירת קרן ההשתלמות ועד למועד הגשת התביעה, ועל בסיס תשואה הזהה לתשואה שהקרן הניבה בשנת 2004, הפסידה התובעת מס' 2 סך של כ - 570 ש"ח.

בנוסף, התובעים טענו כי בעקבות אירוע הגניבה וסירובה של הנתבעת לשלם להם את תגמולי הביטוח אותם הם זכאים לקבל על פי הפוליסה, נגרמה להם עוגמת נפש רבה אשר התבטאה באובדן יקר של זמן, התרוצצויות רבות וכדומה, והתובעים מעריכים ראש נזק זה בסך של 10,000 ש"ח. סה"כ נזקי התובעים הינו סך של כ- 83,350 ש"ח ובשערוך להיום סך של 85,054 ש"ח.

• התובעים הוסיפו ויטענו כי דחיית התביעה נעשתה שלא בתום לב ואשר על כן יתבקש בית המשפט הנכבד לפסוק, בנוסף לכל סכום שייפסק לתובע, ריבית מיוחדת, בהתאם לסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 בשיעור המירבי, וזאת נוסף על הפרשי ההצמדה והריבית הנפסקים על פי חוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה, התשכ"א - 1961.
• 3 . טענות הנתבעת

הנתבעת טענה כי בפוליסת הביטוח נקבע כי תנאי מוקדם לחבותה של הנתבעת לתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבה, הוא התקנת מערכת מיגון הכוללת אימובילייזר מקורי המורכב ע"י היצרן, מערכת אזעקה וכן, קוד אישי סודי, תקינים והמופעלים בכל עת שהרכב אינו מאוייש.

 הנתבעת טענה כי התובעים פירקו את מערכת הקוד האישי אשר הייתה תנאי בלתי נפרד מתנאי המיגון, מאחר ומערכת המיגון ברכב לא הייתה פעילה כלל, ולא ניתן היה להפעילה, הרי שהתובעים לא עמדו בתנאי הפוליסה בדבר הפעלת המיגון בכל עת שהרכב אינו מאוייש, משכך אינם זכאים לתגמולי ביטוח, ודין תביעתם להדחות.

עוד טענה הנתבעת כי התובעים היו מודעים לדרישות המיגון בפוליסה ויחד עם זאת, הגם שפירקו את מערכת המיגון לא טרחו להודיע לנתבעת כי אישור המיגון אשר הונפק להם כתנאי מקדמי לפוליסה אינו בתוקף וכאמור נוכח הוראות 19-17 לחוק חוזה ביטוח (התשמ"א- 1981) אין הם זכאים לתגמולי ביטוח כלל.  בדיקת גרסתם של התובעים מלמדת על כך שלא יתכן כי הופעלו אמצעי המיגון, ומשכך אין התובעים זכאים לתגמולי ביטוח.

הנתבעת סבורה כי התובעים הם שהפרו את הוראות הפוליסה, וידעו כי למעשה רכבם אינו מוגן בעת שהקוד הסודי מנותק ואינו פעיל כלל. כך גם ראתה הנתבעת להכחיש את עצם גניבת הרכב. עוד טוענת הנתבעת שזכותם של התובעים לתגמולי ביטוח  מותנית בכך שקיימו את הוראות הפוליסה, לרבות הפעלת מערכת המיגון של הרכב. מאחר ומקרה הביטוח מתייחס לגניבה, הרי שנוכח הפרת הוראות הפוליסה,  ומאחר ומערכת הקוד האישי פורקה מהרכב בוודאי אין התובעים זכאים לפיצוי כל שהוא, ודין התביעה להדחות. לפיכך טוענת הנתבעת כי התובעים אינם זכאים לתשלום תגמולי ביטוח, מאחר ולא קיימו את הוראות הפוליסה באשר למערכת המיגון אשר היו חייבים להתקין ברכב ואשר פורקה עובר לגניבת הרכב.  אי קיום תנאי מקדים לקבלת כיסוי ביטוחי, שוללת את זכאותם של התובעים לתשלום תגמולי  ביטוח בקרות מקרה הביטוח. יחד עם זאת, לפנים משורת הדין ולנוכח תחינותיהם של התובעים הסכימה כמחווה של רצון טוב, לשלם לתובעים מחצית משווי הרכב הגם שברור כי לנוכח אי הפעלת אמצעי המיגון אין התובעים זכאים לכל פיצוי כספי.