פסק-דין בתיק א 38913/06

1.   לפניי בקשה לדחייה על הסף של תביעה להשבת תשלומי ארנונה שנגבו ביתר.     

רקע עובדתי

2.   המשיב הינו משרד עורכי-דין, אשר מחזיק בנכס המצוי ברחוב מזא"ה 22א בתל-אביב מאז יום 1.5.2000.

3.   במשך השנים, שילם המשיב את חובות הארנונה בגין נכס בשטח של 250 מר' בהתאם להודעות לתשלום הארנונה שנשלחו אליו על-ידי המבקשת.

4.   בחודש נובמבר שנת 2004, בעקבות מדידה יזומה שביצעה המבקשת בנכס, נתגלה, כי שטח הנכס הינו 217 מ"ר ולא 250 מ"ר, מדידה נוספת שבוצעה בנכס ביום 13.1.2005, אישרה ממצא זה.

5.   ביום 13.1.2005 הגיש המשיב השגה לשינוי רטרואקטיבי של חיוב הארנונה החל ממועד פתיחת החשבון ולזיכוי החשבון בכל העלויות השונות שנצברו והתווספו לו.

6.  .במענה לפנייתו של המשיב, תוקן שטח הנכס המחויב בארנונה, החל מיום 1.11.2004. 7.

7.   המשיב הגיש השגה לפני מנהל הארנונה לזיכוי החשבון בגין השטח העודף שחויב בארנונה.         

משנדחתה השגתו, הגיש המשיב עתירה מנהלית במסגרת עת"מ 1329/06 בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב. המשיב הבהיר, כי פעל להגשת העתירה לאור החלטת ועדת הערר בעתירה הזהה לשלו, לפיה בית המשפט המוסמך לדון בטענות כגון אלו שהעלה, נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

8.   בדיון שנערך ביום 10.4.2006, הורה בית המשפט (כב' השופט ד"ר ע. מודריק) על מחיקת

      העתירה המנהלית. לטענת המשיב, נערך הדיון בנוכחות הצדדים ובו הוסכם על מחיקת

      העתירה, שהיתה בשלביה המקדמיים, לשם הגשת תובענה על-ידו לבית משפט השלום.

9.   בתביעתו הנוכחית, עותר המשיב להשבת הסכומים שנגבו ביתר החל מיום כניסתו לנכס ועד

ליום 1.11.2004, בסך של 55,295 ש"ח בקירוב.

טענות הצדדים

10. המבקשת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף. לטענתה, חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, קובע סמכות ייחודית למנהל הארנונה ולוועדת הערר לדיון במחלוקות לענין חיוב הארנונה, ובכלל זאת לגבי גודל הנכס (סעיף 3 לאותו חוק). בנושאים אלו, אין הנישום רשאי לפנות ישירות לבית המשפט האזרחי כמסלול חלופי, שלא על דרך של ערעור על החלטת ועדת ערר לבית המשפט לעניינים מנהליים. עוד נטען כי בית המשפט לא יזקק לטענות בנושאים שניתן היה להעלות בהשגה, ואשר הם נושאים עובדתיים-טכניים ונעדרי חשיבות עקרונית ו/או ציבורית.

לטענתה, דיון בתביעה ירוקן, למעשה, את הוראת סעיף 3 לחוק הערר מתוכן, שכן המשמעות היא שבידי הנישום קיימות שתי אפשרויות מקבילות לתקיפת חיוב הארנונה בעניין הטענות נשוא סעיף 3 לחוק הערר: ירצה, יגיש השגה ובמידת הצורך ערר; ירצה - יפנה לבית המשפט האזרחי. לדידה, תוצאה זו מנוגדת להוראות חוק הערר ואיננה סבירה.

11.טענתו המקדמית של המשיב לדחיית הבקשה, הינה שהתביעה דנן הוגשה לאחר שניתנה   

     הסכמת/המלצת בית המשפט וב"כ המבקשת למחיקת העתירה והגשת התביעה לבית

     משפט המוסמך, הוא בית משפט השלום.